דף הבית | פרופיל | תחומי עיסוק | קישורים | קריירה| מפת האתר|תקנון |צור קשר|עורך דין | לשון הרע I זכויות יוצרים I הוצאה לפועל I אינטרנט I פלילי I רישוי עסקים I משפחה I גירושין I נדל"ן I מקרקעין I חוזים I נזיקין I נוטריון I פשיטת רגל I תאונות דרכים I עבודה  I פיצויים I פיטורין I צוואה I תביעה ייצוגית I בג"ץ I רשלנות I גביית חובות I הוצל"פ I הסכם ממון I עורכי דין I פורטל משפטיI  תקשורת I  קבלה Iדיני רשת | דף הבית | טפסים | הוצאה  | קישוריםIמאמרים | קריירה | Home | About us | Services | Hebrew | Links | Contact Us | English| תקנון | עו"ד|עורכי דין |צור קשר|עורך דין

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העוררת:                        עו"ד שאול כהן

בשם המשיב:                         עו"ד מוחמד מאסרווה

 

 

 

 

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא מנחם נאמן) אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

 

 

רקע עובדתי

 

           נגד המשיב הוגש ביום 4.7.07 כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

           לפי המיוחס בכתב האישום, המשיב, בן 22, מתגורר בהוד השרון, ומדי סוף שבוע מבקר בבית הוריו בפרדיס. ביום 29.6.07 התקשר המשיב לאביו ומסר כי הוא בדרך אליו ובכוונתו לרצוח אותו. בשעה מאוחרת יותר באותו יום הגיע המשיב לפרדיס, ותקף את אביו. המשיב חדל ממעשיו רק לאחר שהורחק על ידי אנשים שהגיעו למקום. בבוקר המחרת הגיע המשיב למטע בו עבד אביו, תקף אותו עם גרזן, ופצע אותו בידו, כך שנזקק לטיפול רפואי.

 

           כפי המצוין בהודעת הערר, לאחר האירועים נושא כתב האישום, נמצא המשיב שוכב בתחנת אוטובוס בפרדיס, כשהוא "בהכרה מעורפלת". המשיב נלקח לבית החולים ועבר בדיקות לבירור מצבו, בין היתר, על ידי פסיכיאטר. הבדיקה הפסיכיאטרית לא העלתה כל ממצאים, והמשיב שוחרר מבית החולים. בחקירתו טען המשיב כי אינו זוכר דבר מן האירוע.

 

           עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו. ביום 18.7.07 נערך דיון בבקשה. כעולה מפרוטוקול הדיון לפני בית המשפט, לא חלק המשיב על קיומן של ראיות לכאורה (בכפוף להסתייגותו בתחילה מניסוחו של אחד הסעיפים בכתב האישום המתייחס לאירוע במטע). המדינה לא טענה כי נדרשת בדיקה פסיכיאטרית נוספת של המערער קודם לקבלת החלטה בעניינו – טענה אותה היא מעלה לראשונה בערר, כפי שיפורט להלן. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב וכי קיימת עילה למעצרו. עם זאת קבע בית המשפט כי נוכח נתוניו של המשיב, ובפרט, עברו הנקי, וממצאים שליליים בבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו בבית החולים, ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו בדרך של חלופת מעצר. בית המשפט הורה על שחרור המשיב למעצר בית מלא בביתו של קרוב משפחה רחוק (להלן: הערב) המתגורר בכפר כנא. השחרור הותנה בהפקדת ערבות במזומן וערבות צד שלישי. כן התחייב הערב להודיע מיידית למשטרה אם המשיב יפר את תנאי מעצר הבית. עוד הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב.

 

 

טענות הצדדים

          

           המדינה מבקשת לבטל את החלטת בית המשפט. לשיטתה, אין בחלופת המעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. לטענת המדינה, המשיב גילה "מוטיביציה אובססיבית", מטעמים שאינם ברורים, לפגוע באביו. התנהגות זו מקימה חשש לשלומו של האב. משלא הובהרו הטעמים להתנהגות זו, עומדת בעינה חזקת המסוכנות שבסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים). נוסף על כך טוענת המדינה כי היה מקום לערוך למשיב בדיקה מקיפה וממצה טרם שחרורו לחלופת מעצר, וכי הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה בחדר המיון אינה מספקת. לטענתה, היה על בית המשפט להפעיל סמכותו לפי סעיף 16(א) לחוק טיפולי בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), ולשקול את מעצרו של המשיב בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי, או להורות על עריכת בדיקה לפי סעיף 16(ב) לחוק זה.

 

           המשיב עותר להשאיר את החלטת בית המשפט על כנה. הוא מציין כי העלאת הטענות לפי חוק טיפול בחולי נפש הינה בבחינת הרחבת חזית. המשיב מדגיש כי בנסיבות המקרה היתה הצדקה לחלופת מעצר: המשיב ללא עבר פלילי ולא הסתבך בעבר עם החוק, הוא עובד למחייתו ועוזר למשפחתו, והאירוע הנדון היה אירוע חד פעמי.

 

 

דיון והכרעה    

 

חוק טיפול בחולי נפש

 

           בפתח הדברים אתייחס לערר המדינה בכל הנוגע להפעלת הסמכות לפי חוק טיפול בחולי נפש.

 

           המשיב שלפנינו נחשד בביצוע עבירות אלימות נגד אביו. כנטען, זוהי הפעם הראשונה בה מעורב המשיב בכגון דא. כאמור, בסמוך לאחר האירועים נמצא המשיב כשהוא "בהכרה מעורפלת" והועבר לבית החולים. בבית החולים נבדק המשיב על ידי רופא פסיכיאטר אשר ציין בסיכום האשפוז כי "בשלב זה משוחרר פסיכיאטרי עם המלצה אם יופיעו שינויים בהתנהגותו להחזירו לבדיקה במיון". המדינה סבורה כי יכול שבדיקה פסיכיאטרית מקיפה יותר תסביר את המעשים נושא כתב האישום. נוכח האמור, מבקשת המדינה כי אורה לבית המשפט המחוזי להפעיל סמכותו לפי סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש.

 

           אין בידי להיעתר לבקשה זו של המדינה.

 

           חוק טיפול בחולי נפש כולל שלוש הוראות מרכזיות שעניינן ביצוע בדיקות פסיכיאטריות אגב הליכי חקירה והעמדה לדין. סעיף 15 לחוק עניינו אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט. סעיף 16 לחוק עניינו אשפוז עצור (בין כנאשם ובין קודם לאישום). סעיף 17 לחוק עניינו בעריכת בדיקות לחשודים. בכל אחד ממצבים אלה קיים הסדר סטטוטורי נפרד לענין הפעלת סמכות טיפול כפויה (השוו: בש"פ 9861/01 מדינת ישראל נ' וטרי (לא פורסם, 25.12.01, פסקה 5) – להלן: עניין וטרי).

 

           הסמכות שהפעלתה מתבקשת בעניננו מצויה בסעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש אשר קובע כך:

 

 

          

           בהחלטה שניתנה בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, 256 – 257 (2000), נדונה הוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, וכך נאמר שם:

 

"הסמכות שהוראת סעיף 16 מקנה לבית-משפט נסבָּה על מצבים שבהם שהיית עצור בבית-מעצר רגיל אינה הולמת את מצבו הנפשי-הרפואי ... האשפוז נועד, כעולה מן החוק, לטיפול בעצור, להגנתו ולהגנת עצורים אחרים אף-הם. שהרי מקומו של הסובל מחולִי-נפש אין הוא בבית-מעצר מן-המניין אלא במקום שיועד לשהותם של הסובלים מחולִי-נפש. משיאושפז כהוראת בית-המשפט, למותר לומר, יהיה ניתן לטפל בעצור-החולה בהתאם למצבו הנפשי. אכן, סמכותו של בית-המשפט עומדת לו להורות על אשפוז בכפייה לצורך בדיקה, אך בדיקה זו לא נועדה אלא לבחינה אם מצבו של העצור מחייב שהייה בבית חולים (או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר) להבדילה משהייה במתקן מעצר רגיל; לתכלית זו, ולא לכל תכלית אחרת, לרבות לא לבירור מצבו הנפשי של העצור לעניין כשירותו לעמוד לדין או לעניין שפיות דעתו לעת ביצוע העבירה".

 

           כן ראו בעניין וטרי (פסקה 5):

 

"ואכן, עניינה של סמכות האשפוז על פי סעיף 16 נועדה ליתן מענה למסגרת הנאותה להחזקת אדם במעצר כאשר הוא חולה ולא נועדה לצרכים אחרים".

 

           הנה כי כן, הוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש אין עניינה בעריכת בדיקה פסיכיאטרית לשם בחינת קיומה (ולו בדיעבד) של עילת מעצר. הוראת סעיף 16 עניינה אך ורק בשלב שלאחר שהורה בית המשפט על מעצרו של אדם (השוו: בש"פ 5885/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 24.7.06, פסקה 6)) ונועדה על מנת לקבוע מהו המקום המתאים להחזקת העצור: מתקן מעצר או בית חולים.

 

           נוכח אלה, אין עילה שבדין לבקשת המדינה להפעלת הסמכות מכוח סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, על מנת לבחון האם יש מקום להורות על מעצרו של החשוד. בנסיבות אלה, למותר להידרש לשאלה האם ניתן היה להעלות טענה זו לראשונה בגדרי הערר.

 

           ניתן לטעון כי תוצאה זו מעוררת קושי. עם זאת, יש לזכור כי חוק טיפול בחולי נפש מתווה מסגרת מערך סמכויות מוגדר, בהתייחס לבדיקות אותן ניתן לערוך אגב הליכי חקירה והליכים פליליים. סמכויות אלו אינן מכסות את כל קשת האפשרויות. תוצאה זו הינה פועל יוצא של האיזונים שערך המחוקק בנושא בו עסקינן, שנובעים מכך שבדיקה כפויה, לא כל שכן תחת אשפוז, פוגעת בחירויות היסוד של האדם.

 

יפים בהקשר זה דברים שנאמרו בעניין וטרי (פסקה 9):

 

"גדר הסמכויות של בית המשפט בענין זה מחייב פירוש דווקני ומצמצם, לבל תהא חריגה משמדובר בתחום העוסק בחירות יסוד של הפרט, ואין לגרוע מחירות זו אלא בסמכות ברורה ובעילות מוגדרות ומפורשות".

 

           נוכח אלה, אין בית המשפט מוסמך, בנסיבות שפורטו, להעתר לבקשת המדינה להורות – בגדר סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש – על בדיקתו הפסיכיאטרית הכפויה של החשוד.

 

           העדר סמכות להורות על עריכת בדיקה פסיכיאטרית לנאשם אינה מונעת ממנו, כמובן, את האפשרות להציג חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, מקום בו סבור הוא כי הדבר יכול לשרת את עניינו. נוסף על כך רשאי בית המשפט להתנות את שחרורו של נאשם ממעצר בעריכת בדיקה רפואית, אך הדבר ייעשה על בסיס תסקיר מעצר, ובהסכמת החשוד או הנאשם (שלא ניתנה במקרה זה) – ראו סעיף 48(א) סיפא לחוק המעצרים.

 

           להשלמת התמונה נציין, כי מעת שהוגש כתב האישום מוסמך בית המשפט לצוות על עריכת בדיקת פסיכיאטרית לנאשם, הן לצורך בירור מסוגלותו לעמוד לדין, הן לצורך בירור אחריותו הפלילית (סעיף 15(ג) לחוק טיפול בחולי נפש). סמכות זו לא נועדה לצורך בחינת שאלת המעצר. עם זאת, ככל שתיערך בדיקה כאמור (ואינני מחווה דעה בדבר הצורך לבצעה), יהיו רשאים הצדדים, בהסתמך על ממצאי הבדיקה, לעתור לעיון חוזר בעניין המעצר (השוו: עניין וטרי, פסקה 10).

 

           אוסיף כי איני מחווה דעה גם בהתייחס לאפשרות להפעלת סמכויות "אזרחיות" מכוח חוק טיפול בחולי נפש, במקביל להליך הפלילי (השוו: עניין וטרי, פסקות 6, 10).

 

 

עילת מעצר וחלופת מעצר

 

           נוכח דברינו עד כה, יש לבחון אפוא את שאלת מעצרו של המשיב על בסיס התשתית שהיתה לפני בית המשפט המחוזי.

          

           בית המשפט קמא יצא מן ההנחה כי קיימות נגד המשיב ראיות לכאורה, וכי נשקפת ממנו מסוכנות. המסוכנות נלמדת מן העובדות עליהן עמדנו (המדינה אף טוענת לקיום החזקה שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). המשיב, שמצדד בהחלטת בית המשפט, אינו חולק הלכה למעשה על הנחות אלו.

 

           המערער פעל באלימות נגד אביו. אין המדובר באירוע בודד אלא ברצף אירועים שראשיתם בערב בו הגיע לפרדיס וסופם ביום המחרת. הסיבות להתנהגות זו של המשיב, כאמור, אינן בידיעתנו. בהעדר תסקיר מטעם שירות המבחן (עקב עיצומים בימים אלו) אין בידינו מידע נוסף לגבי המשיב. נזכור עוד, כי הסברה לפיה לוקה המשיב במחלת נפש נשללה, לכאורה, בבדיקתו של רופא בית החולים. מכלול הנתונים שהוצגו מאפשר להניח, כי ככל שנשקפת סכנה להישנותה של התנהגות אלימה מצידו של המשיב, הרי היא מכוונת כלפי אביו. עוד נזכור כי המערער הוא אדם נורמטיבי, העובד לפרנסתו ואף תומך במשפחתו, וכי זו היתקלותו הראשונה עם החוק. נוכח אלה, לא מצאתי שיש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב כלפי אביו בחלופת מעצר הולמת. עם זאת אני סבור, כי נכון להתנות את שחרורו לחלופת המעצר גם בהתקנת איזוק אלקטרוני אשר יספק ערובה נוספת לכך שתנאי מעצר הבית יישמרו. נוכח הריחוק בין מקום מגורי האב למקום מגורי הערב, הרי ככל שתהיה הפרה של תנאי מעצר הבית, יהיה בידי גורמי הפיקוח למסור על כך התראה מבעוד מועד.

 

           על יסוד האמור, ובכפוף להוספת הוראה בדבר איזוק אלקטרוני כתנאי מוקדם לשחרור המשיב לחלופת מעצר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

           ניתנה היום, ח' באב התשס"ז (23.7.07).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07063510_M02.doc   הג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il