פסקי דין

ראובן שדה נ. אליעזר לוינזון

השופטת ע' ארבל:

           לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי), אשר דחה את תביעתו של המערער שעניינה הפרת זכויות יוצרים אותם רכש מהפסל איגנץ אימברמן (להלן: האמן).

הרקע

1.        המערער, הוא הבעלים והמנהל של גלריה לאומנות בשם "יהודית" שבצפת (להלן: הגלריה בצפת), התקשר בשנת 1988 עם האמן בהסכם לרכישת זכויות היוצרים בפסליו. במסגרת ההסכם רכש המערער באופן בלעדי את זכויות היוצרים בכל יצירותיו של האמן, לתקופה של 15 שנה מיום חתימת ההסכם. עוד הוסכם כי תמורת זכויות היוצרים יקבל האמן סך של 5,000 דולר, וכן סך של 650 ש"ח מידי חודש. בנוסף נקבע כי המערער יקבל ייפוי כוח בלתי חוזר, במסגרתו ייפה האמן את כוחו של המערער לשמש כסוכנו הבלעדי בכל הנוגע ליצירותיו, וכן לעשות כל שימוש אחר לפי החוזה בניהם. יש לציין כי חתימתו של האמן על ייפוי הכוח אומתה על-ידי נוטריון.

2.        בשנת 1999 רכשו תיירים פסלים של האמן מהמערער בגלריה בצפת. לאחר ששבו למלונם בירושלים, גילו כי אותם פסלים נמכרים במחצית המחיר בגלריה של המשיב, ועל כך פנו בטרוניה אל המערער. בעקבות זאת, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד המשיב בטענה של הפרת זכויות יוצרים כלפיו. למען שלמות התמונה יצויין כי המשיב רכש פסלים אלו ממר מרדכי טסלר ז"ל (להלן: המנוח), שהיה צד לתביעה בתחילה, ונפטר במהלך בירור ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי. עוד יש לציין כי בעקבות פטירתו של מר טסלר ז"ל תוקן כתב התביעה כך שעזבונו של המנוח הפך לצד בתביעה במקומו. המנוח ואשתו לשעבר (להלן: דבורה), עימה ניהל את עסקיו, החזיקו יחדיו גלריה בה הציגו, בין היתר, את יצירותיו של האמן. כמו כן, דבורה היא הבעלים של חברה בשם "מקור יציקות אומנות בע"מ" (להלן: חברת מקור), וכן ניהלה בית יציקה ליציקות אומנות בחיפה בו יצקו המנוח ודבורה, בין היתר, את יצירותיו של האמן.

3.        טענתו המרכזית של המערער בפני בית המשפט המחוזי הייתה כי בהתאם להסכם שנערך בינו לבין האמן, הוא בעל זכויות היוצרים הבלעדי בפסליו של האמן. לפיכך, יש ביציקת הפסלים נשואי המחלוקת על-ידי המנוח, במכירתם למשיב והצגתם על-ידו בגלריה בירושלים, כדי להפר את זכויות היוצרים אותן רכש המערער מהאמן. מנגד טען המשיב כי הוא רכש פסלים אלו מהמנוח, שהיה בעל זכויות היוצרים בפסלים. לשיטתו, המנוח ודבורה התקשרו בשני הסכמים עם האמן. ההסכם הראשון, שנכתב הן בעברית והן באנגלית, מעניק למנוח ודבורה את זכות היוצרים בארבעת הפסלים המפורטים בגדרו, תמורת תשלום של 50 דולר לכל פסל שיימכר. ההסכם השני שנכתב באנגלית בלבד, מעניק לדבורה את זכות היוצרים בכל סדרת פסלי ה"שטעטל" של האמן, בתמורה לתשלום של 50 דולר לכל פסל שיימכר. ההסכם הוגבל עד לשנת 1990. שאלת אמיתותם של ההסכמים היא שעמדה במוקד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בקדם המשפט שנערך בבית המשפט המחוזי הוסכם כי השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן: האם נחתם הסכם מחייב בין המנוח או דבורה לבין האמן ביחס לפסלים נשואי התביעה, והאם הסכם זה קדם להסכם שנערך בין המערער לאמן. כמו כן, בהנחה כי לא נכרת הסכם מחייב עם המנוח, הוחלט לבחון את שאלת תום ליבו של המשיב, שרכש פסלים מאת המנוח.

5.        בית המשפט דחה את תביעתו של המערער. במסגרת פסק-דינו נקבע כי על-פי חוק זכות יוצרים 1911 (להלן: החוק), שהיה בתוקף בשעת מתן פסק-הדין, רשאי האמן להעביר את זכותו, המוגנת מכוח החוק, לאדם אחר אך ורק באמצעות מסמך כתוב. החוק מקנה לבעל זכות היוצרים מספר זכויות בלעדיות ביצירתו, ומגן על זכויותיו אלו מפני מגוון פעולות שיש בהן כדי להפר אותן. עוד נקבע כי על מנת לזכות בתביעה כגון הפרת זכות יוצרים, על המערער להוכיח שהינו בעל זכות היוצרים ביצירה, וכי זכותו הופרה על-ידי הנתבע.

6.        בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבע ביחס לשאלת אמיתותם של ההסכמים בין המנוח לאמן. טענתו של המערער בעניין זה התבססה על כך שהמשיב מודה למעשה בכל העובדות המקימות את עילת התביעה כמו גם בקיומו של ההסכם בין המערער לאמן, אך מבקש לדחות את התביעה בשל הסכם שנחתם עוד קודם לכן בין המנוח לאמן. בית המשפט דחה את טענת ה"הודאה וההדחה", מאחר שקבע כי העובדה שהמשיב לא השיג על ההסכם שנערך בין האמן והמערער, אינה עולה לכדי הודאה בכל עובדות כתב התביעה. זאת, נוכח טענת המשיב כי הייתה למנוח זכות לשעתוק והפצת הפסלים, הואיל והאמן חתם עימו על הסכם עוד קודם לכריתת ההסכם בין המערער והאמן. בית המשפט קבע כי חובת ההוכחה ביחס לאמיתותם של ההסכמים מוטלת על המערער בהתאם לכלל "המוציא מחברו-עליו הראיה".

7.        בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערער, שעמדה במוקד התביעה, כי ההסכמים שנחתמו בין המנוח לאמן זויפו לאחר הגשת התביעה על-ידי המערער. טענתו של המערער בעניין זה התבססה על שלוש אינדיקציות עיקריות. האינדיקציה הראשונה הייתה כי המשיב והמנוח הסכימו למתן צו מניעה שהוגש בד בבד עם הגשת תביעה, דבר המעיד, לשיטת המערער, על כך שההסכמים לא היו בידיהם בשעת הגשת התביעה. בית המשפט דחה הטענה בקובעו כי המשיב רשאי לנהל את הגנתו לפי ראות עיניו, כל עוד הדבר נעשה באופן הגון ומכובד. מעבר לכך נקבע כי לא ניתן היה להסיק מהסכמתו של המשיב שלא יכול היה להתגונן מול בקשת המערער, וכי לא היה בידיו ההסכם האמור. בנוסף הצביע המערער על סתירות בין עדויותיהם של המנוח והמשיב לגבי השאלה מתי ראה המשיב לראשונה את ההסכמים. בהתייחס לטענה זו נקבע כי מהסתירות לכאורה, עליהן הצביע המערער, ניתן להסיק לכל היותר כי המשיב לא קיבל את ההסכמים בעת רכישת הפסלים מהמנוח, כפי שטען, אלא רק בשלב מאוחר יותר, ולכן דחה בית המשפט טענה זו.

האינדיקציה השנייה שהועלתה על-ידי המערער הייתה כי הופעת שמו האמיתי של האמן, שלא היה ידוע לציבור, בתצהירו של המנוח למרות שלא הופיע בהסכם בין המנוח והאמן, מעידה על כך כי פרטים על האמן ובכלל זה חתימתו, הועתקו מכתבי טענותיו של המערער. בית המשפט דחה טענה זו, שכן לא הוכח כי המנוח לא ידע את שמו האמיתי של האמן. כמו כן, נקבע שגם אם המנוח לא ידע את שמו האמיתי של האמן, הרי אין להסיק מכך כי המשיב והמנוח השתמשו בחתימתו של האמן, שמקורה במסמכי המערער, כדי לזייפה לצורך ההסכמים שביקשו להציג.

האינדיקציה השלישית עליה הצביע המערער הייתה הסתירות בעדויות השונות, לרבות בעדותו של המנוח, לגבי מיהות עורך ההסכמים בין המנוח והאמן. בעניין זה ביכר בית המשפט את גרסתו של המשיב על-פני זו של המערער, לגבי הסתירות שהועלו על-ידי המערער. יתר על כן, נקבע כי גם אם היה ניתן לקבל את גרסתו של המערער כי האמן לא כתב את ההסכמים, אין בכך כדי לבסס טענה בדבר זיוף ההסכמים על-ידי המנוח. בנוסף, נדחתה טענת המערער כי חתימתו של האמן זויפה, שכן לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לשם ביסוס טענתו. לשם השלמת התמונה יצוין כי נדחו גם טענות נוספות שהועלו על-ידי המערער לעניין זיוף ההסכמים בין המשיב לאמן, עליהן עמד בית המשפט בקצרה היות שהמערער לא תמך אותן בראיות.

8.        לצד קביעת בית המשפט כי אין לקבל את טענתו של המערער בדבר זיוף ההסכמים על-ידי המנוח, נקבע כי עלה בידיו של המשיב להוכיח שההסכמים לא זויפו. בית המשפט ניתח בהרחבה את טיעוניו של המשיב לעניין זה. הראיה העיקרית עליה התבסס בית המשפט קמא, היא חלופת המכתבים בין באי-כוחם של האמן, חברת המקור והמנוח, בדבר אי תשלום הסכומים הקבועים בהסכם ביניהם. ממכתבים אלו עולה בצורה מפורשת כי אכן נחתם הסכם כפי שהמשיב טוען, ואף ניתן להסיק מהם כי המנוח חשד שהאמן התקשר בהסכם עם המערער "מאחורי גבו".

9.        עוד נקבע על ידי בית המשפט כי אין לקבל את טענת המערער לפיה אל לו לבית המשפט לקבל את העתקי ההסכמים שבנידון כראיה. המערער טען לעניין זה כי בהתאם לכלל "הראיה הטובה ביותר", על המשיב היה להציג בפני בית המשפט את ההסכם המקורי ולא את העתקו. כמו כן, טען הוא שהמשיב יכול היה להעיד את דבורה שהייתה חתומה גם כן על ההסכמים, אך הוא לא עשה כן. משכך אין המשיב יכול להשתמש בראיה זו כראיה קבילה. בית המשפט עמד על כך כי במרוצת השנים חל כרסום ב"כלל הראיה הטובה ביותר", עד כי נקבע כי יש להגיש את המסמך המקורי, אלא אם ניתן להסביר את היעדרו של המקור. עוד קבע בית המשפט כי מגמה זו להקל על דרישת המקור התעצמה, כך למשל בע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71 (2001) (להלן: פרשת אונגר), שם נקבע, בין היתר, כי יש להקל עם הדרישה להציג את המסמך המקורי לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת. עמדה זו מתיישבת גם עם הנטייה הכללית בפסיקת בית המשפט ביחס למעבר מכלל של קבילות לכלל של מהימנותן ומשקלן של ראיות. בית המשפט קמא קבע כי נימוקיו של המשיב לאי הצגת ההסכמים המקוריים מניחים את הדעת. המשיב לא היה צד להסכמים ולא ידע היכן הם נשמרו. כמו כן, בית המשפט שוכנע כי נעשו כל המאמצים על ידי המשיב על מנת להביא את דבורה, אשר מתגוררת בארצות הברית, ליתן עדות אך הדבר לא הסתייע.

10.      לאור השיקולים שפורטו לעיל הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי בין האמן והמנוח נחתמו הסכמים אשר העניקו למנוח את הזכויות בארבעת הפסלים שנמנו בהסכם הראשון, ופסלי סדרת ה"שטעטל" המצוינים בגדרו של ההסכם השני. מכוחם של הסכמים אלו היה רשאי המנוח לצקת את הפסלים נשוא המחלוקת, ולמכור אותם למשיב. לכן, לא היה ברכישתם והצגתם משום הפרת זכויות היוצרים שרכש המערער, לכאורה, בשלב מאוחר יותר מידי האמן. מאחר שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה שנחתם הסכם בין המנוח לאמן, לא נדרש לניתוח סוגיית תום ליבו של המשיב, אשר לגביה הוסכם בקדם משפט כי תיבחן רק אם ייקבע שלא נכרת הסכם כגון דא. יחד עם זאת, ציין בית המשפט בקצרה כי ניכר שהמשיב אכן פעל בתום לב.

טענות המערער

11.        המערער טוען כי הגנתו של המשיב התבססה על קיומם של ההסכמים שנערכו בין המנוח והאמן. ביחס למסמכים אלו התעוררו שאלות קשות, שכן בקרב עדי ההגנה לא הייתה תמימות דעים ביחס לעריכת המסמך ותוכנו. כמו כן לשיטת המערער, נוכח התבססותו של המשיב על העתקי ההסכמים והסתירות שעלו בעניין, עולה שהמשיב לא עשה די על מנת להביא ראיות התומכות בעמדתו. בפרט מדגיש המערער את מחדלו של המשיב באי הבאתה של דבורה ליתן עדות. במצב דברים זה מחדלו של המשיב מחייב את המסקנה כי הסיבה לכך היא אי רצונו לחשוף את האמת בעניין ההסכמים שהציג כראייה. לעניין סוגיית ה"הודאה וההדחה" טוען המערער כי המשיב הודה למעשה בגרסת המערער לפיה נחתם חוזה הפצה בלעדי בין המערער והאמן. לפיכך על המשיב הנטל להוכיח כי אכן נכרת הסכם בין המנוח לאמן.

12.      כמו כן, המערער שב וחוזר על טענתו כי ההסכמים שנערכו בין האמן והמנוח זויפו. לשיטת המערער מכיוון שהמסמכים המקוריים לא הוצגו כראיות, כל שהיה ביכולתו לעשות הוא להצביע על אינדיקציות לכך שהם זויפו. המערער מבקש להשיג על קביעות בית המשפט ביחס לטענת הזיוף. בכלל זה הוא מצביע על עובדות ושאלות שנותרו ללא מענה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, המשליכות על מהימנות ההסכמים בין המנוח לאמן.

13.      עוד טוען המערער כי בית המשפט קבע כי ככל הנראה הסתירה בין ההסכם שנערך בין האמן והמערער וההסכמים בין המשיב והאמן, נבעה מדרך התנהלותו של האמן. לאור קביעה זו היה צריך להעדיף את זכותו של המערער ביצירות מסוימות, בין השאר, לאור הקטלוג שהוכן על-ידי המערער, אשר גם המשיב השתמש בו, כאן מצוינת במפורש זכותו של המערער ביצירות הנידונות. עוד גורס המערער כי שגה בית המשפט שעה שלא ניתח את היקפן של זכויותיו של המנוח ביצירות, אלא הסתפק באמירות כלליות בנושא זה.

בנוסף מבקש המערער להשיג גם על הסתמכותו של בית המשפט על חלופת המכתבים ומסקנותיו מהם, והיותם הראייה העיקרית לביסוס קיומם של ההסכמים שבמחלוקת. לטענת המערער היה צריך ליתן לו אפשרות להביא לבית המשפט את עדותו של אחד מעורכי המכתבים. עוד תוקף המערער את אמינותו של המכתב שנשלח על-ידי עו"ד כהן, בא-כוחה של חברת המקור, לעו"ד רם, וכן מצביע הוא על כך שלא ניתן משקל מספיק למכתב השלישי המצוין בפסק-הדין בו הכחיש האמן, לדבריו, כי נתן רשות לייצר ולמכור פסלים נוספים.

14.      טענה נוספת בפי המערער נוגעת לסתירות, לדידו, בעדותו של המשיב החושפות את חוסר תום ליבו. המערער מתבסס, בין היתר, על סתירה העולה מעדותו של המשיב לגבי טיב היכרותו עם המנוח. לדברי המערער עקב יחסיהם הטובים של המשיב והמנוח לא ייתכן שהאחרון לא ידע פרטים שונים הנוגעים לסכסוכו של המנוח עם המערער, וכן על מצבו העסקי והמשפחתי של המנוח. בנוסף, גורס המערער כי המשיב, אשר הינו בעל גלריה, לא פעל לפי סטנדרטים מקובלים בתחום, שכן לא ערך את הבדיקות המתאימות ביחס ליצירות שרכש. ידיעתו זו של המשיב כי הוא רוכש סחורה שאינה כשורה עולה לכדי חוסר תום לב.

טענות המשיב

15.        המשיב טוען כי המערער שב וחוזר על טענות שהועלו על-ידו במסגרת התביעה, בהן דן בית המשפט המחוזי זה מכבר ומצא לנכון לדחותן. בפרט עומד המשיב על כך שנדחתה טענתו המרכזית של המערער, הטענה לפיה ההסכם בין המנוח והאמן זויף. בעניין זה, מזכיר הוא העדיף בית המשפט את גרסתו של המשיב על פני זו של המערער. מעבר לכך, לשיטת המשיב, המערער למעשה מבקש להשיג על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, בהן ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב.

16.      לגבי טענתו של המערער לעניין "כלל הראיה הטובה", לפיה המשיב לא עשה די על מנת להביא ראיות או עדויות מספיקות, האחרון מצדד בעמדתו של בית המשפט כי לא היה ביכולתו של המשיב להשיג את המסמכים המקוריים, וכן להביא את דבורה ליתן עדות. המשיב מדגיש כי אינו צד להסכמים האמורים ולכן אינם בהישג ידו. כמו כן, אי הבאתה של דבורה ליתן עדות אינה נובעת מאוזלת ידו, אלא בשל כך שדבורה לא הייתה מוכנה לעשות כן בשום אופן וזאת מטעמיה שלה. המשיב אף טוען כי מרגע שקבע בית המשפט כי ההסכמים אינם מזויפים בהתבסס על ראיות אחרות, הרי ממילא הפכה סוגיה זו לטכנית גרידא.

17.      לגבי טענת המערער בסוגית "ההודאה וההדחה", המשיב טוען כי כלל יסוד הוא במשפט האזרחי כי צד המעלה טענה התומכת בעמדתו-עליו הנטל להוכיח את התקיימותה. לפיכך, על המערער היה להוכיח את הנטל בדבר טענת הזיוף, כפי שגם קבע בית המשפט קמא. עוד טוען המשיב בעניין זה, כי טענתו של המערער להפרת זכויות היוצרים שבבעלותו כללה לא רק את הטענה הפוזיטיבית בדבר בעלותו על זכות היוצרים, אלא גם טענה נגטיבית כי אין אדם אחר שזכויות אלו בבעלותו. לכן הנטל להוכיח טענה זו, שאין אדם אחר שזכויות אלו בבעלותו, מוטל על כתפי המערער. יתר על כן, גם אם היה עולה בידי המערער לשכנע את בית המשפט לגבי נטל ההוכחה, הרי בית המשפט קבע כי המשיב אף עמד בנטל להוכיח כי ההסכמים אינם מזויפים. לבסוף, המשיב טוען כי ערעור זה אין לו על מה להשען וכי לא היה מקום להגישו, ומבקש מבית המשפט לקחת זאת בחשבון בקביעת ההוצאות לזכותו של המשיב.

דיון והכרעה

18.      הסוגיה המרכזית שהתבררה בפני בית המשפט המחוזי היא תוקפם של ההסכמים שנערכו בין המנוח והאמן. כפי שהובהר סוגיה זו הינה עובדתית גרידא וכשלעצמה אינה מעלה כל שאלה משפטית. המערער מבקש להשיג על קביעת בית המשפט בעניין זה, תוך שהוא מצביע על סתירות שונות בעדויות ובראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות מהימנות שקבעה הערכאה דלמטה, אלא במקרים יוצאי דופן, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו: ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (טרם פורסם, 04.08.05); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)). לכלל זה משנה תוקף שעה שהכרעה מתבססת על קביעות באשר למהימנותם של עדים (ראו: ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ (טרם פורסם, 22.03.05)). לא התרשמתי כי עלה בידו של המערער להצביע על פגם או טעות היורדת לשורשו של עניין או כל טעות יסודית אחרת. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הינו מפורט ביותר והתייחס באריכות ובדקדקנות לטענותיו של המערער לרבות טענת הזיוף, ואיני מוצאת במסקנותיו של בית המשפט קמא כל פגם. לפיכך איני סבורה כי יש להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי ההסכמים בין המנוח והאמן לא זויפו.

19.      כמו כן, אין בידי לקבל את טענות המערער לעניין "כלל הראיה הטובה ביותר". כלל זה מורה כי שומה על בעל-דין להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים, כבמקרה דנן, מורה כי תוכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית המשפט (ראו: פרשת אונגר). יחד עם זאת, פסיקת בית משפט זה קבעה חריגים לכלל (ראו למשל: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 188 (1988); ע"א 989/03‏  חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ''ד נט(4) 796 (2005)). בין היתר, נקבע כי ניתן להוכיח את תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, מקום בו הבאת המסמך בלתי אפשרית או כרוכה באי נוחות רבה (ראו: ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5) 345 (1991)). עוד נקבע כי גישה זו המגמישה את "כלל הראיה הטובה ביותר", עולה בקנה אחד עם הנטייה ההולכת וגוברת בפסיקת בית המשפט במסגרת דיני הראיות לעבור מכלל של קבילות לכלל של מהימנות ומשקל (ראו: פרשת אונגר; ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 9.8.06)). במקרה דנן קבע בית המשפט קמא כי לא היה ביכולתו של המשיב, שלא היה צד להסכמים בין האמן והמנוח, להציג כראיה את ההסכמים המקוריים. במצב דברים זה סבורה אני כי לא היה כל פסול בהצגתן של ראיות משניות לעניין זה. בנוסף, כפי שצויין קבע בית המשפט קמא כי נעשו מאמצים סבירים להביא את דבורה ליתן עדות, מאמצים שלא צלחו, בין היתר לאור העובדה שהיא שוהה מחוץ לישראל, וסירבה לבוא להעיד מטעמיה.

מאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי עלה בידו של המשיב להוכיח שההסכמים בין המנוח לאמן לא זויפו, הרי איני מוצאת לנכון להידרש לטענותיו האחרות של המערער, לרבות טענותיו בדבר נטל ההוכחה ותום ליבו של המשיב.

20.      משאלה פני הדברים אמליץ לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בשכר טרחת עורכי-דין בסך של 10,000 ש"ח וכן בהוצאות משפט.

                                                                                            ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א.        מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת ארבל. בית המשפט קמא בדק את העובדות לעומקן בלא שהניח אבן לא הפוכה, והגיע למסקנות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. אכן המערער נפל בעניין רע, ולכך נדרש בית המשפט קמא בפסקה 140 לפסק דינו באמרו:

"...מפח הנפש של התובע ואמונתו התמימה כי הוא לבדו היה בעל זכות היוצרים היחידי, אין בהם כדי לאיין זכויות של אנשים אחרים שנרכשו כדת וכדין מהאמן, קודם לזכויותיו של התובע. ככל הנראה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, האשם במצב בו אותן הזכויות נמכרו במקביל למספר אנשים שונים, הוא לא אחר מאשר האמן עצמו, אשר יש רגליים להנחה כי עשה זאת בשל מצבו הכספי הרעוע. תלונתו וזעקתו האמיתית של התובע היה מן הראוי שיופנו אל האמן עצמו, ולא אל מר טסלר המנוח או אל מר לויזון. אולם האמן, כבר איננו בין החיים, ותשובה לשאלה מדוע חתם על הסכמים כפולים למכירת פסליו הן עם טסלר בשנים 1987-1986, והן עם התובע בשנת 1988, לא נדע לעולם".

חוששני כי אין אלא להצטרף לדברים אלה.

ב.        עוד אוסיף, מעבר לתיק זה, כי מורכבותם הגוברת של החיים בעולם הגלובלי, הטכנולוגי והוירטואלי מוסיפה טעם הולך וחזֵק לנטיה שעליה הצביעה חברתי במעבר בדיני הראיות מן הקבילות אל המשקל, ולא זה המקום להאריך.

ג.        למקרא הערתו של חברי המשנה לנשיאה, אציין כי איני תומך כמובן ב"התנערות" מכללי הקבילות, אך מזה שנים רבות פסע בית משפט זה בכיוון של הנחת הדגש על המשקל והמהימנות, במקום "מאבקי קבילות" מתישים, שישנו אך במקום הראוי להם במובהק. לדעתי בעולם רב המורכבות דהאידנא, מקל וחומר.

ד.        הנה מפי השופטת ארבל בדנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 716-715:

       "גם בדיני הראיות בולטת המגמה האמורה. בתחום זה, בהליכים אזרחיים ופליליים כאחד, "רוככו" הכללים הראייתיים וניתן שיקול דעת רחב לבית המשפט באשר למשקל שיש ליתן לראיות שבפניו, במטרה לרדת לחקר האמת. מדובר במהלך של מעבר "מקבילות למשקל". דהיינו, זניחת כללי קבילות נוקשים וגילוי נכונות רבה יותר לקבל ראיות, תוך שבית המשפט יקבע מה משקלן (ראו: ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 505, 516; ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 273, 282. ביטוי למגמה הכללית האמורה, בהקשר אחר ראו: ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' מסיקה (לא פורסם, ניתן ביום 11.5.95))".

עוד ראו דברי השופטת ברלינר בע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 32:

"לכך יש להוסיף כי מזה שני עשורים ויותר, המגמה בדיני הראיות היא לעבור מקבילות למשקל, היינו צמצום מספר המקרים בהם תוגדר ראיה כבלתי קבילה תוך שימת דגש על משקלה, כאשר סוגיה זו תוכרע ע"י בית המשפט הדן בתיק".

ה.        הדברים מדברים בעדם. שיקול הדעת בכגון דא, בגדרי הדין והשכל הישר, נתון לבית המשפט הדיוני אשר יידע את שלפניו, ויזהיר עצמו מ"היסחפות". כדי לדובב שפתי ישֵנים, אזכיר כי בשכבר הימים, שעה שנתמניתי לבית המשפט המחוזי, יעץ לי השופט (לימים הנשיא) ד"ר י' צמח ע"ה, בעיקר עצה מקצועית אחת, והיא לעבור בתחום הראיות מקבילות למשקל.

ו.        לא למותר לציין, כי במשפט העברי עולה לעניין זה אבחנה שבין דיני ממונות, שבהם אכן ישנה גמישות, לבין דיני נפשות, שבהם דיני הראיות נוקשים יותר (ראו הרב (ד"ר) מ' בריס, "מבוא להלכות עדות: כללים נוקשים ושכנוע לב - עיון בשיטת הרמב"ם, משפטי ארץ כרך ב' (טענות וראיות), תשס"ה, 43, וכן ראו דבריו באשר להתפתחויות המעניינות בימינו בהקשר זה (עמ' 67-66). ראו גם גרשון גרמן, מלך ישראל, ריבונות לדורות בראי ההלכה ומעמדם של חוקי הכנסת בעולמה של ההלכה (תשס"ג-2003) 674-667, 685-679, ולא זה המקום להאריך.   

                                                                                           ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

           אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל על כל חלקיו. בשולי פסק-הדין מפנה חברתי לאמרה המצביעה על "נטייה הולכת וגוברת בפסיקת בית המשפט לעבור מכלל של קבילות (ראיות) לכלל של מהימנות ומשקל". חברי, השופט א' רובינשטיין, מוסיף טעם משלו למעבר מן הקבילות אל המשקל. מכך מבקש אני להסתייג. התנערות מכללי הקבילות מגמישה את שיקול הדעת של השופט עד למחוזות רחוקים. יש להישמר מכך.

                                                                                 המשנה לנשיאה

       הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

       ניתן היום, ל' באב תש"ע (10.8.10).