פסקי דין

ע.ס.ם. שירותים ותברואה בע"מ נ. עיריית... - פסק דין

השופטת מ' נאור:

           לפנינו בקשת רשות ערעור והחלטנו לדון בה כבערעור. חברת ע.ס.ם. שירותים ותברואה בע"מ (להלן: המערערת) הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לחייב את הנאמן בהקפאת הליכים של עיריית טייבה (עו"ד אבנר כהן) לשלם לה ללא דיחוי סכום העולה על שישה מליון ש"ח, זאת בגין מתן שירותי פינוי אשפה שניתנו על ידה לעירייה. מדובר בהקפאת הליכים שנייה של העירייה, על הפרטים נעמוד בהמשך הדברים. הנאמן, עו"ד כהן, מונה לתפקידו בשנת 2007. המערערת טענה בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כי החובות כלפיה "קודמים לכל החובות [האחרים] ויש לשלמם ללא דיחוי". הבקשה נסובה על סכומים בגינם מתנהלים הליכי הוצאה לפועל שונים ועל תיק אחד תלוי ועומד, כולם מן התקופה שקדמה להקפאת ההליכים הנוכחית. כיוון שבערעור לפנינו צמצמה המערערת בקשתה לסכום של כ-2.5 מליון שקל יובא בהמשך הדברים הפירוט הנדרש רק לגבי החובות הנזכרים בערעור.

ההליך בבית המשפט המחוזי

1.        המערערת טענה בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי כי יש לה "עדיפות מוחלטת על פני שאר הנושים". לביסוס טענה זו הסתמכה המערערת על פסק דין שניתן על ידי השופטת אלשייך ביום 20.1.2004 בתביעה שהגישה חברת מ.ר.ר. שרותים בע"מ נגד עיריית טייבה (בש"א 20973/02 במסגרת ה"פ 10511/99 (להלן: פסק הדין משנת 2004)). ההליך האמור נגע להוצאות הקפאת ההליכים הראשונה אותן, כך קבע בית המשפט, היה צורך לשלם במלואן במעמד של הוצאות הקפאה ולפני חובות אחרים. המערערת טענה בבקשה נשוא הערעור כי היא חליפתה של מ.ר.ר. שירותים בע"מ וכי מכוח האמור בפסק דין זה יש לשלם לה את החובות במלואם.

2.        הנאמן התנגד לבקשה. בתגובתו הסביר כי החוב לו טוענת המערערת מורכב מיתרות בשלושה תיקי הוצאה לפועל ומתיק אחד שטרם התברר. הנאמן, לאחר שביקש מבא-כוח המערערת מסמכים שונים, בחן את מערכת ההתחשבנות בין המערערת לעירייה והגיע לכלל מסקנה כי המערערת גבתה חובות ביתר וכי למעשה בגין גביית היתר היא זו שחייבת לעירייה סכום של 1,414,787 ש"ח ולא ההיפך. הנאמן העלה בתגובתו טענות קשות נגד המערערת ונגד העירייה בעניין האופן בו נוצרה לטענתו גביית יתר לטובת המערערת. לא נאריך כאן כיוון שבית המשפט המחוזי (השופטת אלשייך) לא ראה צורך, מטעמים עליהם נעמוד מיד, לבדוק את פרטי ההתחשבנות.

3.        כאמור, במישור העובדתי, הנאמן טען כי כלל אין חובות. עם זאת התייחס הנאמן לטענת המערערת לפיה יש לשלם את ה"חוב" תוך עדיפות על פני יתר הנושים. בתגובתו עמד הנאמן על הרקע לבקשה: ביום 24.5.1999 ניתן צו הקפאת הליכים ראשון נגד עיריית טייבה ומונו נאמנים לעירייה. הנאמנים הוסמכו לשלם הוצאות שונות בתקופת ההקפאה ובכללן הוצאת אשפה. ביום 31.1.2000 הסתיימה תקופת ההקפאה ואושר הסדר נושים. בית המשפט קבע בשעתו כי משאושר ההסדר, הנאמנים אינם עוד נאמנים בתקופת הקפאה, אלא הם נאמנים לביצוע ההסדר אולם מבחינה מעשית הם יישארו באותן סמכויות כפי שהיו בתקופת ההקפאה. ביום 18.9.2002 שוחררו הנאמנים מתפקידם. לאחר הסדר הנושים האמור הגישה חברת מ.ר.ר שירותים בע"מ בקשה לבית המשפט שיורה לעיריית טייבה לשלם לה בגין שירותי פינוי אשפה שהעניקה לעירייה בתקופת הקפאת ההליכים הראשונה בין 11/1998-7/1999. לאחר שהתקבלה תגובת העירייה ותגובת המדינה ניתן בשנת 2004 פסק הדין בו התקבלה התביעה וצוין, בין השאר, כי חובות הקפאה יש לשלם לאלתר במלואם.

           הנאמן בתגובה שהוגשה לבית המשפט המחוזי העלה הרהורים כאלה ואחרים לגבי פסק הדין משנת 2004, וטען כי ההגנה בתיק זה לא נוהלה כדבעי. עוד טען כי חברת מ.ר.ר. שירותים בע"מ שזכתה בפסק הדין משנת 2004 והמערערת לא חד הן, אף אם מנהלי החברות זהים. מכל מקום כך ציין החוב בגין פסק הדין משנת 2004 שולם במלואו.

4.        המערערת הגישה תשובה לתגובת הנאמן שנוסחה, כפי שהעיר בית המשפט המחוזי, בלשון בלתי ראויה. בתשובה טענה המערערת כי העירייה התגוננה מפני תביעות שהגישה המערערת נגדה באמצעות עורכי דין חיצוניים, ולא טענה בהוצאה לפועל טענת פרעתי. המערערת הוסיפה וטענה כי היא נתנה שירותי פינוי אשפה לאורך שנים לעירייה בלי לקבל תמורה, ואילו העירייה הבריחה כספים והתחמקה מתשלום חובותיה. העירייה, ולא המערערת (כפי שטען הנאמן) היא שפנתה לבית המשפט בבקשה לקבל פסק דין נגד עצמה, והכל כדי להתחמק מעיקולים. העירייה גם פתחה תיק הוצאה לפועל נגד עצמה, אך הנאמן לא טרח לבדוק את כל הפרטים הללו. המבקשת הגישה בתשובתה מסמכים שונים כדי להדוף את טענות הנאמן לפיהן גבתה סכומים ביתר ואין לנו צורך לעמוד על פרטיהם.

           המבקשת ציטטה בתגובתה מתוך פסק הדין שניתן בשנת 2004:

"לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי התקשרות עם קבלני תברואה, כל עוד נעשו כדין ובמהלך עסקים רגיל, הינן הוצאה לגיטימית, שהמתקשר רשאי לצפות כי תשולם, במלואה ובלא דיחוי'.

           כמו כן נקבע שם:

"דינו של חוב פרי התקשרות שנעשתה בתקופת הקפאת הליכים הוא שונה; בסייגים הקבועים בדין הרי שחל כאן העיקרון של 'חובות יש לשלם לאלתר ובמלואם', וזאת במעמד של הוצאות הקפאה, המשולמות לפני החובות האחרים."

           ועוד צוין שם:

"אין מעמד של נאמן בהקפאת הליכים מקנה לו כל פטור מהתחייבויות שלקח, נהפוך הוא; דווקא מעמדו המיוחד של הנאמן, מקנה לחובה זו משקל כבד יותר. זאת, מעצם מעמדו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט והציפיה הלגיטימית של בית המשפט ושל המתקשרים הבאים עמו במגע כי לא יקח כל התחייבות אלא אם בדק ומצא כי יש בקופתו כספים למימונה."

           על סמך דברים אלה טענה המערערת כי זכאית היא לתשלום מלוא הסכומים אותן ביקשה.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור אין הכרעה בשאלת ההתחשבנות בין המערערת לבין העירייה (ועל כן לא הארכתי בתיאור טענות הצדדים בעניין זה). ההחלטה עוסקת בעיקרה בקביעה משפטית לפיה "המועד הקובע" או "קו פרשת המים" הוא יום מתן צו הקפאת ההליכים בהקפאה השנייה אשר קובע את התיחום בין "חובות עבר" בגינם יש להגיש הוכחת חוב, לבין הוצאות ההקפאה (השנייה) אותן על הנאמן לשלם במלואן. בית המשפט מציין כי בא-כוח המערערת לא הבחין בין חיובים שהם הוצאות ההקפאה הראשונה לבין חיובים שהם הוצאות ההקפאה הנוכחית. בסוגיה זו האריך בית המשפט המחוזי, נוכח חשיבות הסוגיה להליכים אחרים שבפניו, בהן כזכור בשנת 2007 מונה נאמן להקפאת ההליכים הנוכחית, שהיא ההקפאה השנייה. בית המשפט דן בכמה סיטואציות, שלא כולן, כפי שנראה, רלבנטיות לשאלות העומדות על הפרק בסופו של דבר בערעור. בית המשפט קבע כי חובות שנוצרו לפני יום מתן צו ההקפאה הראשון; חובות שהנאמנים הקודמים התחייבו בהם במהלך תקופת ההקפאה הראשונה; וחובות שנוצרו לאחר תום תקופת ההקפאה הראשונה ובטרם ניתן צו הקפאת ההליכים השני הם כולם "חובות עבר" בהקפאת ההליכים הנוכחית. לעומת זאת, חובות שנוצרו לאחר מועד צו הקפאת ההליכים השני הם בגדר התחייבות שנטל על עצמו הנאמן הנוכחי לגבי שירותים וסחורות שקיבל לאחר המועד הקובע והם חובות שעל הנאמן לשלם לאלתר במלואם.

6.        לעניין פסק הדין משנת 2004 עליו הסתמכה כזכור המערערת (שניתן על ידי אותו מותב) מסביר בית המשפט כי בשנת 2004 עת ניתן פסק הדין היתה העירייה סולבנטית ולא היתה מניעה מלחייבה לשלם את המגיע לנושים – הן כאלו שחובם הינו בגין "הוצאות הקפאה" מן ההקפאה הראשונה והן לנושים חדשים. בית המשפט הבהיר כי המערערת מנתקת מהקשרו את האמור בפסק הדין משנת 2004, והופכת אותו למעין "שיק פתוח" לחיובים שטרם באו לעולם בעת שניתן פסק הדין. בית המשפט סיכם כי על המבקשת להגיש לנאמן הוכחת חוב בה תבחין בין החובות השונים בהתאם לזמן היווצרותם – קודם להקפאה הראשונה, במהלכה או לאחריה, ובמסגרת זו יהיה מקום לבדוק לעומק את טענות הצדדים ולהכריע בעניין לאחר שהנאמן ייתן למבקשת לפרוש את מלוא טענותיה. בנקודה זו יצוין במאמר מוסגר כי מן הדיון שהתנהל לפנינו עלה שבינתיים הנאמן דחה הוכחת חוב שהגישה המערערת וכי ערעור על כך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי.

7.        במסגרת ההחלטה מתח בית המשפט ביקורת גם על המדינה ועל משרד הפנים שכשלו לדבריו כשלון חרוץ בפיקוח על התנהלות הרשות המקומית. עוד העיר בית המשפט כי אם קיים חוב שלא שולם בגין תקופת ההקפאה הראשונה המהווה הוצאות הקפאה כי אז:

"מצב כזה עשוי להעלות לעיתים תהיות כלפי הנאמנים בהקפאת ההליכים הראשונה, מדוע לא שילמו את הוצאות ההקפאה ומדוע לא שמרו בקופתם סכום מתאים (ולחלופין, תעלה הטענה כנגד ההנהלה שבאה בעקבותיהם – מדוע השתמשו בסכומים דנן ששמרו הנאמנים עבור הוצאות ההקפאה לצרכים אחרים). אולם, אין כל צורך להכביר מילים, כי בוודאי שלא ניתן לבוא בעניין זה בטענות לנאמן החדש אשר מונה בהקפאה השניה, ושלא היה לו כל קשר ניהולי או אחר לעירייה בתקופת ההקפאה הראשונה."

8.        בשולי פסק דינו מתח בית המשפט ביקורת גם על בא-כוח המערערת שהשתלח בנאמן בלא הצדקה תוך תביעה לחייבו בהוצאות אישיות. בסופו של דבר בקשת המערערת נדחתה תוך חיוב בהוצאות הנאמן ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בקשת רשות הערעור

9.        כזכור, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביקשה המבקשת להורות לנאמן לשלם לה באופן מיידי כ-6 מליון ש"ח. במסגרת בקשת רשות הערעור צומצמה המחלוקת. המערערת ביקשה בשלב זה כי בית המשפט יעניק לסכומים שנצברו, לטענתה, בתקופה שלאחר תקופת ההקפאה הראשונה ועד לשחרור הנאמנים מתפקידם בחודש ספטמבר 2002 מעמד של חובות בדין קדימה. כמו כן ביקשה המערערת כי ייקבע שלחיובים אלה מעמד מיוחד כך שעל הנאמן לשלמם במלואם במסגרת הקפאת ההליכים השנייה. בא-כוח המערערת הבהיר כי כוונתו לחיוב מספר (א) ולחיוב מספר (ג) בבקשה המקורית. עיון בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מעלה כי מדובר בסכומים המצטברים לכ-2.5 מליון ש"ח. רובו של הסכום הוא בשל יתרת חוב בתיק הוצאה לפועל שנפתח בגין פסק דין מוסכם עם העירייה שניתן נגד העירייה בגין עבודות שבוצעו בשנים 2003-2001. חלקו הקטן של הסכום נתבע בגין שיק ללא כיסוי שנתנה העירייה בשנת 2005. כבר כאן אעיר כי חלק מן החובות הן לגבי תקופה מאוחרת למועד בו שוחררו הנאמנים הראשונים מתפקידם.

הכרעה

10.      המערערת טענה כי בית המשפט טעה בקובעו שאין ליישם את שנקבע בפסק הדין מיום 20.1.2004, בו קבעה השופטת אלשייך כי "הוצאות חיוניות יש לשלם במלואם ובאופן מיידי". המבקשת מבהירה לעניין זה בבקשתה:

"כוונת המבקשת כי אם הנאמנים הראשונים הפרו את חובתם זו והפרו את החלטת בית המשפט ולא שילמו את הוצאות פינוי האשפה במועד ובזמן תוך הפרת חובת הנאמנות, החלטות בית המשפט והסכמי ההתקשרות!! יש לכל הפחות לקבוע כי לחובות אלו לכל הפחות מעמד מיוחד שכן המדובר בהתחייבות שנעשתה על ידי נציגים שמונו על ידי המדינה שהיא אף שולחת הנאמן בהקפאה השניה." (סעיף 4 לבקשת רשות הערעור).

11.      טענת המערערת אינה אפוא כי לא שולמו לה כספים לפי פסק הדין – כספים שהמערערת מציינת דווקא מפורשות כי שולמו לה (סעיף 17 לבקשת רשות הערעור) אלא שהמערערת טוענת כי חובות בעניינים חיוניים שיצרו הנאמנים לאחר תקופת ההקפאה הראשונה ובטרם שחרורם זכאים למעמד מיוחד וכי על המדינה לממן את מחדלי הנאמנים הקודמים. ואולם, בצדק טען הנאמן בתגובתו לבקשה כי הטענות נגד הנאמנים הקודמים והמדינה לא נטענו בבית משפט קמא, ודי בכך כדי לדחות קו טיעון זה. כשלעצמי איני מחווה כל דעה על הביקורת שנמתחה בהחלטה כלפי המדינה ומשרד הפנים, וגם לא על השאלה האם הנאמנים הראשונים חטאו לתפקידם במסגרת ההסדר הקודם ויצרו לאחר סיום ההקפאה הראשונה חיובים שלא שולמו כפי שטוענת המערערת. המדינה והנאמנים הקודמים לא היו צד להליך זה ואין הם הופכים צד להליך רק מכוח זה שהמדינה ביקשה למנות את הנאמן הנוכחי. לא ניתן, במסגרת ההליך הנוכחי להסיק מסקנות אופרטיביות כלשהן על סמך רשלנות, אם היתה כזו, של מי שלא היו צד לדיון. אזכיר כי הנאמן דחה את הוכחת החוב שהוגשה, ועל כך תלוי ועומד ערעור. השאלה אם יש בכלל חוב, שמאן דהוא לא טרח לשלמו – שנויה כאמור במחלוקת. בין כך ובין כך לא רק שמדובר בשינוי חזית בערעור: בעלי הדין הנכונים לצורך בירור הטענה אינם צד להליך. די בכך כדי לדחות את הערעור בהקשר זה.

12.      מעבר לטענות נגד המדינה והנאמנים הקודמים טוענת המערערת כי על הנאמן הנוכחי ליתן לחובות בעניינים חיוניים שיצרו הנאמנים הקודמים לאחר ההקפאה הקודמת "עדיפות" ו"זכות קדימה". ובלשון המערערת:

"[המערערת] לא ביקשה ואינה מבקשת שהנאמן עו"ד אבנר כהן יפרע חובות שהוא לא נטל על עצמו אלא מבוקשה שבמסגרת הסדר הנושים השני יקבלו חובות מהסוג שנוצר על ידי הנאמנים הראשונים מעמד של עדיפות על חובות אחרים ולשלם חובות אלו במלואם כחובות בעלי זכות קדימה" (סעיף 7 סיפא לבקשת רשות הערעור).

שאלת ה"תפר" בין סיטואציות שונות של חדלות פרעון, הקפאת הליכים, הסדר נושים ועוד עשויה לעורר שאלות לא פשוטות (לסקירה וניתוח ראו פסק דיני ב-ע"א 1728/01 כונס נכסים זמני לשלמי עד בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 23.6.2003) ופסקי הדין הנזכרים בו; וכן ע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי), פ"ד נח(6) 126 (2004) (להלן: עניין כרטיסי אשראי)). בא כוח המערערת הסכים בדיון לפנינו כי אילו היה מדובר בחברה מסחרית רגילה לא היה מקום לדרוש, בסיטואציה דומה, מהנאמן בהקפאת הליכים שנייה לשלם בדין קדימה חובות שנוצרו בתקופת הסדר נושים קודם. הדגש בערעור שלפנינו הוא כאמור על כך שמדובר בעניינים שבפיקוח המדינה כאשר המחלוקת צומצמה לחובות שנוצרו לאחר שהסתיימה תקופת הקפאה ראשונה ואושר הסדר נושים (שנת 2000) ועד לשחרור הנאמנים מתפקידם (שנת 2002) (פסקה 3 לבקשת רשות הערעור). תקופת הקפאת ההליכים השנייה היא כזכור רק משנת 2007 כך שבכל מקרה אין מדובר בענייננו בסיטואציה שהיא לעתים מורכבת בה קיים רצף בין הליכי הסדר נושים קודם ובין הקפאה מאוחרת. נוכח צמצום המחלוקת על ידי המערערת אין המדובר בענייננו גם בסוגיה של "הוצאות הקפאה" (לא מההקפאה הראשונה ולא מההקפאה השנייה). כאמור, ככל שעילת התביעה היא התנהלות המדינה או הנאמנים הקודמים – לא ניתן היה לדון בה במסגרת הליך זה. ככל שרצון המערערת הוא ליצור יש מאין העדפה לחובותיה – גם לכך אין להיעתר. המערערת טענה כי בית המשפט לא הראה כל מקור בדין המשווה מעמדם של חובות שנוצרו על ידי הנאמנים הקודמים לחוב רגיל. ואולם, כדי לזכות בהעדפה או בדין קדימה במסגרת ההקפאה הנוכחית היה על המערערת להראות דין הקובע זאת. המערערת למעשה מבקשת שתינתן בהליך הנוכחי עדיפות "שיפוטית" לחובות להם היא טוענת אך מכך יש להימנע. כפי שכבר קבעתי:

"פתרון המעדיף נושה אחד על משנהו אינו עניין לחקיקה שיפוטית" (רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס (טרם פורסם, 19.8.2008)).

ובעניין כרטיסי אשראי, בעמ' 136 הוספתי:

"בכל סיטואציה של פשיטת רגל או פירוק חברות נוצר מצב של אי צדק לצדדים תמימים. הצדק מחייב שמי שחייב – ישלם את חובותיו. במצב של חדלות פרעון זוכים לעיתים נושים תמימים, אם בכלל, בדבידנד, ואין הקומץ משביע את הארי. כשהשמיכה קצרה – כל משיכה לכוון אחד תחשוף לקור את מי שהשמיכה נמשכה ממנו. רבים מושכים את השמיכה לכאן או לכאן: נושים בזכות קדימה, בעלי שעבודים, בעלי זכות קיזוז, נושים רגילים וכדומה. כל פתרון המעדיף את האחד בא, בהכרח, על חשבון האחר."

יש גם לזכור את מעמד הבכורה שיש ליתן לעקרון השוויון בהליכי פשיטת רגל ופירוק עד כי נאמר ש"גם חריגים מהשוויון מפורשים בצמצום, ושוויון הנושים משמש לעתים עיקרון המטה לעתים רבות את זכויותיו של הנושה המועדף חזרה לנקודת המוצא של החלוקה השוויונית" (יחיאל בהט חברות - החוק החדש והדין כרך שלישי 1616 (מהדורה 11, 2009); כן ראו ע"א 2833/04 רגיס בע"מ נ' הנאמן על דן רולידר בע"מ, פסקה 23 (טרם פורסם, 3.8.2009)). בענייננו המערערת לא הצביעה על כל דין המעניק לה עדיפות. העדפת החובות שהמערערת טוענת להם תבוא על חשבון אחרים ותפגע בעקרון השוויון. על כן, מקובלת עליי מסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי לפיה בתקופת הקפאת ההליכים השנייה – משנת 2007 – אין על הנאמן בהליך החדש שאינו המשכו של ההליך הקודם להעדיף את החובות הנטענים של המערערת שקדמו להליך זה. זאת גם אם כטענת המערערת מדובר בחובות שנוצרו על ידי נאמנים קודמים לאחר סיום ההקפאה הקודמת ובטרם שחרורם מתפקידם, שחרור שנקבע בשנת 2002, דהיינו שנים לפני ההליך הנוכחי. ויוזכר: בא-כוח המערערת לא חלק על מסקנה זו בהנחה שמדובר היה בחברה מסחרית ולא בעירייה אלא שלטענתו לגבי חובות העירייה שיצרו הנאמנים אין לשחרר את המדינה מאחריות. ואולם, כאמור, את הטענות נגד המדינה אין לבחון בהליך שלפנינו.

13.      על כן גם בעניין זה דין הערעור להידחות.

14.      לבסוף, גם בעניין שכר הטרחה שהוטל בערכאה הראשונה אין מקום להתערב. ראשית – אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא; שנית – ההליך היה על דרישה לחייב את הנאמן לשלם 6 מליון ש"ח, ובהתייחס לכך שכר הטרחה איננו מוגזם. שלישית – כפי שציין בית המשפט המחוזי - לא היתה הצדקה להתבטאויות הבוטות של המערערת נגד ממלא תפקיד, אפילו חולקת היא על טענות שהועלו נגדה.

15.      על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לעניין דחיית הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי והן לעניין ההוצאות שהוטלו. המבקשת תשלם לנאמן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.  

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל:

           אני מסכימה.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

           ניתן היום, י"ג באלול התש"ע (23.8.2010).