נועם קוריס משרד עורכי דין - בנק בקשות ופסקי דין

		עתירות למתן צווים על-תנאי


בשם העותרים:		עו"ד ת'רות מדלג

בעתירות שלפנינו, שאוחדו לדיון משותף, מבקשים העותרים כי נורה למשיב 1, שר הפנים, לרשום אותם כאבות ילדי נשותיהם הפלסטיניות, להן נישאו בנישואי ביגמיה. כאשר הילדים היו בגילאי שנה ומעלה פנו העותרים, כל אחד בנפרד, לבית הדין השרעי בטייבה בבקשה להצהיר על אבהותם לילדיהם (תיק 2003/135 ותיק 2000/1015, שניהם בבית הדין השרעי בטייבה). בית הדין השרעי הכיר בנישואיהם של העותרים לנשותיהם הפלסטיניות, ובאבהותם לילדים שנולדו לנשים אלו, בהתאמה. בהסתמך על פסקי דין בית הדין השרעי, פנו העותרים בשנת 2004 אל משרד הפנים, וביקשו להירשם במרשם האוכלוסין כאבות לילדים אלה. המשיבים סרבו לבקשתם של שני העותרים, והורו להם להמציא פסקי דין הצהרתיים בענין אבהותם מבית משפט לענייני משפחה, כתנאי לרישום אבהותם על הילדים. כנגד החלטות אלה מכוונות העתירות שלפנינו.

מוחמד קעדאן (להלן: העותר 1) הוא תושב בקה אל גרביה, והינו אזרח ישראלי. כעולה מן העתירה, הוא נשוי מאז שנת 1970 לאזרחית ישראלית, מרים, ולהם תשעה ילדים משותפים מנישואין אלה. לטענת העותר 1, הוא גם אביהן של שתי בנות נוספות מנישואיו הביגמיים לדולת עואד, פלסטינית תושבת שכם (להלן: דולת), לה נישא בהסכם נישואין ביום 13.4.1998. שמותיהן של בנות אלה הם איפאנא ופיפאנה.

איפאנא היא ילידת 2.3.1998. על פי מסמכים שצורפו לעתירה, איפאנא נולדה ב"לידת בית" במועד שקדם למועד כריתת הסכם הנישואין בין העותר 1 לדולת. פיפאנה נולדה בבית החולים של הסהר האדום במזרח ירושלים ביום 9.1.1999.

ביום 5.9.2000 התייצב העותר 1 בבית הדין השרעי בטייבה יחד עם דולת והגיש בקשה להכרה בנישואיו לדולת, אשר הוכרו קודם לכן על ידי בית הדין השרעי של הרשות הפלסטינית בטול כרם. בית הדין השרעי לאזור התיכון בטייבה הכריז על העותר 1 ועל דולת כנשואים מאז תאריך 13.4.1998, בהסתמך על עדויות עדים שהעידו בפניו. ביום 16.6.2001 נרשמו שתי הבנות במרשם התושבים של הרשות הפלסטינית, והעותר 1 נרשם כאביהן באותו רישום. ביום 9.9.2001, בעקבות פנייה נוספת של העותר, הכריז בית הדין השרעי בטייבה כי שתי בנותיה של דולת הן אכן בנותיו של העותר 1. הכרזה זו ניתנה על בסיס הצהרת בני הזוג, שאומתה על ידי תעודת לידה שהונפקה לאחת הבנות ברשות הפלסטינית. ההכרזה ניתנה לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד לידתה של איפאנא, ומעל שנה לאחר מועד לידתה של פיפאנה. כפי שצויין לעיל, מועד נישואיהם של עותר 1 עם דולת מאוחר למועד לידתה של איפאנא. המדינה לא היתה צד להליך בפני בית הדין השרעי, ופסק דינו של בית הדין נשען בעיקרו על הצהרות בני הזוג בדבר הורותם לשתי הבנות.

העותר 1 פנה למשיבים לצורך רישום בנותיו בתעודת הזהות שלו, אך בקשתו נדחתה והוא נתבקש להציג פסק הכרה באבהותו מבית משפט לענייני משפחה כתנאי לרישום המבוקש.

סרסור ראתב (להלן: העותר 2), הינו אזרח ישראל. מאז שנת 1973 הוא נשוי לאזרחית ישראלית, אמנה. לעותר ולאמנה חמישה ילדים משותפים. לטענת העותר 2, הוא אב לשני ילדים נוספים – רחמה ומחמד – מנישואיו הביגמיים לחולוד אלסאיח, פלסטינית תושבת העיר שכם (להלן: חולוד), לה נישא ביום 31.1.2000 בחוזה נישואין שנערך בבית הדין השרעי של הרשות הפלסטינית בשכם.

הבת רחמה היא ילידת 9.12.2000, ונולדה בבית חולים בשכם. העותר 2 נרשם כאביה של רחמה בתעודת זהות שניתנה לה מטעם הרשות הפלסטינית. הבן מחמד נולד במרכז הרפואי רבין (בילינסון) בתאריך 31.5.2002, ובחזקתו הודעת "לידת חי" מבית חולים בילינסון, שבה נרשם שם אמו בלבד, ללא שם האב. עם זאת, בתעודת הלידה של מחמד שנתקבלה בבית החולים נרשם שהאם נשואה, וכי לאם יש ילד נוסף מנישואין אלה.

בתאריך 27.7.2003 ביקשו העותר 2 וחולוד מבית הדין השרעי בטייבה להכיר בנישואיהם, וכן באבהותו של עותר זה לילדיו מנישואים אלה. בית הדין הכריז על העותר 2 ועל חולוד כנשואים מאז תאריך 31.1.2000, בהתבסס על חוזה נישואין שנערך בבית הדין השרעי של הרשות הפלסטינית בשכם, שהוצג בפניו כראייה. כמו כן, בית הדין הכיר בשני ילדיה של חולוד, רחמה ומחמד, כילדיו של העותר 2. זאת, חרף העובדה כי במועד ההצהרה חלפו מעל שלוש שנים ממועד לידתה של רחמה, ומעל שנה ממועד לידתו של מחמד. במסגרת החלטתו, כתב בית הדין השרעי כי "יש למלא אחר ההחלטה, ולרושמה במוסדות הרשמיים והלא רשמיים לפי המקובל". יצויין, כי המדינה לא היתה צד גם להליך זה.

העותר 2 פנה בבקשה למשיבים לרשום את ילדיו מנישואיו לחולוד בתעודת הזהות שלו, אך המשיבים דחו בקשה זו. בטעמי הדחייה של המשיבים מיום 22.1.2003 שהועברו לידיעת ב"כ העותר 2 נאמר כי אין סמכות לבית הדין השרעי להורות על רישום מאוחר של לידות, ומאחר שמדובר במקרה זה ברישום מאוחר, הסמכות בענין זה נתונה לבית המשפט בלבד. כן הודיעו המשיבים על נכונותם לרשום את אבהותו של עותר 2 לילדים אם ינתן פסק דין הצהרתי של בית משפט בענין זה.

טענת העותרים היא כי, משהציגו לממונה על מרשם האוכלוסין את פסקי הדין החלוטים של בית הדין השרעי בטייבה, המצהירים על אבהותם לילדי נשותיהם הפלסטיניות, חלה חובה על הממונה על המרשם לבצע את הרישום כאמור בפסקי הדין. בסירובו של הממונה על מרשם האוכלוסין לבצע את הרישום כאמור, הוא חרג מסמכותו. זאת, במיוחד משלא הועלתה כל הסתייגות ביחס לתכני פסקי הדין של בית הדין השרעי, ולא הוצגו כל ראייה, או ראשית ראייה, לכך כי הנתונים שהוצגו בפני בית הדין הינם מזויפים, או אינם משקפים את המציאות בדרך כלשהי. לדברי העותרים, חובתו של הממונה על המרשם לרשום במרשם האוכלוסין כל מידע הנמסר לו, והמתועד במסמך רשמי, ואין הוא אמור לבדוק את תוקף המידע האמור מבחינת תוכנו. נטען, כי בית הדין השרעי מוסמך לפסוק בעניין אבהותם של העותרים, ומשניתנו פסקי הדין בעניינם על ידי בית הדין תוכנם מחייב את המשיבים לצורך הרישום. העותרים מדגישים את חשיבות רישום האבהות לילדים, כדי להבטיח כראוי את זהותם של הילדים, ואת זיקת השתייכותם להוריהם.

המדינה טוענת כי עניינן של העתירות בילדים שנולדו בנישואי ביגמיה, כשהרישום המתבקש מתבסס על פסקי דין של בית הדין השרעי שהכיר באבהות העותרים. פסקי הדין של בית הדין ניתנו זמן רב לאחר הולדת הילדים, לא התבססו על כל ראיות חיצוניות אובייקטיביות, והמדינה לא היתה צד להליכים. בעניינו של העותר 1, אחת הלידות היתה "לידת-בית". בנסיבות הענין, מאחר שמדובר בהענקת מעמד שיש לו נפקות כלפי כולי עלמא, זכאית המדינה לדרוש ראיות חיצוניות אובייקטיביות, לרבות בדיקת רקמות, במסגרת הליך משפטי לקביעת אבהות כמקובל בדיני ישראל. שאלת ההכרה באבהות היא שאלה עובדתית בסיסית-ראשונית, ורק לאחריה, משהאבהות הוכחה, עולה לדיון שאלת הרישום. לטענת המשיבים, קיימת זיקה הדוקה בין הרישום במרשם לבין רכישת המעמד והאזרחות בישראל הנובעים מהרישום. כאשר מדובר ברישום ילד שלא היה בעל מעמד בישראל טרם הולדתו, ונוכח הזיקה ההדוקה בין הרישום לבין רכישת המעמד במקרה כזה, נדרש הליך שיפוטי אזרחי, אשר יכריע בשאלת האבהות. הליך הכרזת האבהות בנסיבות אלה מחייב זהירות והקפדה מיוחדים כדי למנוע רכישת מעמד אזרחי בעקבות רישום הורות במרשם שאינו מבוסס על נתונים אמינים. לפיכך, נדרש הליך בפני ערכאה שיפוטית, שתפסוק בענין הורות לילדים על פי כללי ראיות רגילים, ולא תתבסס על הצהרות הצדדים בלבד.

עוד נטען על ידי המשיבים, כי מושג האבהות על פי חוק מרשם האוכלוסין הוא מושג הנשען על עובדה פיסית-ביולוגית של הורות, ואינו ניזון ממקור אחר. בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה האזרחית המוסמכת לבדוק הורות בהיבט הביולוגי ונתונים בידיו מלוא האמצעים לכך ביחס לבני כל העדות והדתות. לבתי הדין השרעיים סמכות מקבילה לקבוע הורות בענייני מוסלמים, אך יש שוני מהותי של תפיסה בגישת שתי הערכאות למתן הצהרת הורות. בבית משפט לענייני משפחה בחינת השאלה היא עובדתית, ומתמקדת בבדיקת ההורות הביולוגית. בפני ערכאה זו ניתן להיעזר באמצעים שונים להוכחת עובדה זו, בין היתר, באמצעות בדיקה גנטית. לעומת זאת, בבית הדין השרעי, קביעת אבהות נעשית בהתאם לדין הדתי, שאינו מייחס בהכרח משמעות מכרעת לקשר הביולוגי בין הילדים להורים. קביעתו של בית הדין מתבססת על מושג ההורות החוקית הנוצרת מכח הנישואין, ואינה מושתתת בהכרח על הקשר הביולוגי בין הורים לילד. קיים, אפוא, שוני מהותי בתפיסת האבהות בין בית הדין השרעי לבין בית המשפט לענייני משפחה. קביעות האבהות בשתי הערכאות מיועדות גם לתכליות שונות. ה"אבהות האזרחית" הנקבעת בבית משפט לענייני משפחה מיועדת לצרכים אזרחיים, ופועלת כלפי כולי עלמא, ואילו ה"אבהות הדתית" הנקבעת בבית הדין השרעי מיועדת לצרכים דתיים, המתמקדים בענייני המעמד האישי. השוני בתפיסה ובתכליות של הצהרת האבהות בשתי הערכאות משתקף גם בהבדל בדרכי ההוכחה של האבהות הננקטות בהן. בעוד שבבית משפט לענייני משפחה מושם הדגש על הבדיקה הביולוגית-גנטית, בית הדין מוסמך לתת הצהרת אבהות על סמך הצהרת הצדדים בלבד, וללא ראיות נוספות. המשיבים מוסיפים כי לצורך הכרעה באבהות בנסיבות הכורכות עמן השלכה לענין המעמד האזרחי, רשאי שר הפנים לקבוע מה הן דרכי ההוכחה המתאימות לצורך קביעת ה"אבהות האזרחית". הוא מוסמך לקבוע כי הרישום במישור האזרחי יותנה במתן הכרה בהורות על ידי בית משפט לענייני משפחה בהליך שהיועץ המשפטי לממשלה הוא צד לו, ותוך שימוש באמצעי הוכחה אובייקטיביים המיועדים להצביע על קשר פיסי-ביולוגי בין המבקשים לילד.

עמדתם הפרטנית של המשיבים ביחס לשני העותרים בענייננו היא כדלקמן: בעניינו של העותר 1 (קעדאן), מאחר שמדובר בנישואי ביגמיה לתושבת האזור, וכן בפנייה מאוחרת לרישום, וב"לידת בית" של אחד הילדים, ומאחר שהרישום מהווה בסיס להענקת מעמד אזרחי, נדרש פסק הצהרתי של בית משפט לענייני משפחה בענין אבהות העותר. אשר לעותר 2 (ראתב) – גם כאן טוענים המשיבים כי הרישום מהווה בסיס להקניית מעמד אזרחי לילדים, ולאור הפנייה המאוחרת לרישום, הנישואין הביגמיים, ובהעדר ראיות אובייקטיביות שעליהן סמך בית הדין את הצהרתו, לא ניתן לרשום את אבהות העותר בלא פסק המצהיר על אבהותו שניתן בבית משפט לענייני משפחה, על בסיס ראיות אובייקטיביות מהימנות.

פרטי רישום במרשם – אבחנה במעמדם לענין תוכן הרישום

חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם) קובע את כללי רישום הפרטים במרשם האוכלוסין הנוגעים לתושב ישראל, כהגדרתו בחוק (סעיף 2 לחוק המרשם). "תושב" לענין זה הוא "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רשיון לישיבת קבע" (סעיף 1 לחוק המרשם). פרטי הרישום במרשם כוללים עניינים שונים הנוגעים לתושב, וביניהם גם "שמות הילדים, תאריכי לידתם, ומינם" (סעיף 2(9) לחוק).

הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו, וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2."

ההוראה בדבר היות המרשם ראייה לכאורה לנכונות תוכן הרשום בו איננה חלה באופן זהה על כל פרטי הרישום שחובה לרושמם במרשם ביחס לכל תושב. החוק הבחין לצורך כך בין פרטי רישום שיהוו ראייה לכאורה לתוכנם, לבין פרטי רישום אחרים, המנויים גם הם בסעיף 2, שלגביהם כלל זה לא יחול.

על פי סעיף 3 לחוק, פרטי רישום על פי סעיף 2 הנוגעים לשם, לתאריך הלידה ומקומה, למין, וכן לשמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם, אזרחות, מען, כתובת, תאריך כניסה לישראל ותאריך היות האדם לתושב, יהוו ראייה לכאורה לתוכנם. המאפיין פרטים אלה הוא בהיותם, בעיקרם, עניינים עובדתיים, שבהוכחה עובדתית פשוטה יחסית ניתן לבררם ולהוכיחם. הם אינם טעונים מורכבות משפטית ואינם כרוכים במחלוקת ציבורית. בכך הבחין החוק בין פרטים אלה, לפרטי מרשם אחרים, שהאמור בהם אינו ראייה לכאורה לנכונותם: על פרטים אלה נמנים פרטי הלאום, הדת, המצב האישי, ושם בן הזוג. בעניינים אלה, הרישום במרשם אינו נושא תוקף ראייתי, וכמוהו כמאגר סטטיסטי המשקף נתונים רשומים חסרי מטען הוכחתי כלשהו ביחס למידת נכונותם.

האבחנה שחוק המרשם מתח בין פרטי רישום שרישומם מהווה ראייה לכאורה לתוכנם, לבין אלה שאינם נושאים מטען ראייתי כלשהו, אינה מקרית כלל ועיקר. מטרת האבחנה האמורה היא למתוח קו מפריד בין פרטי רישום שהינם טכניים-עובדתיים לבין פרטי רישום הטעונים מורכבות משפטית כה רבה עד כי אין להטיל חובה על פקיד הרישום להכריע בנכונותם כתנאי לרישומם במרשם. לפיכך, פרטי רישום אחרונים אלה נרשמים בלא שהם מהווים ראייה לתוכנם, ומעמדם לצרכים מהותיים שונים נקבע בהתאם לכך. רישום פרטים אלה שקול כמאגר סטטיסטי, הבנוי על הצהרות ומסמכים שהציגו הצדדים, בלא שיש מאחוריו מטען ערכי-ראייתי כלשהו (בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225, 249 (1963) (להלן: ענין פונק שלזינגר); בג"צ 145/51 אבו-ראס נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה(2) 1476 (1951); בג"ץ 3045/05 בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, פסקה 7 (לא פורסם, 21.11.2006) (הנשיא ברק) (להלן: פרשת בן ארי)). כך למשל, כאשר נדרש פקיד רישום לרשום נישואין, אין זה מתפקידו להכריע בדבר תוקפם של הנישואין, ודי לצורך רישום אם הובאה לפניו ראייה שהתושב ערך טקס נישואין. תוקפו המשפטי של טקס זה הוא ענין החורג מגדר מרשם התושבים; כך הוא גם בשאלות של השתייכות ללאום (בג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 506-508 (1968) (להלן: ענין שליט)); והוא הדין בענייני גיור בחו"ל (בג"צ 264/87 התאחדות הספרדים נ' מינהל האוכלוסין, פ"ד מג(2) 723 (1989) (להלן: פרשת ש"ס)), וכיוצא באלה עניינים. ההלכה הפסוקה לאורך שנים פרשה בצמצום רב את סמכויותיו של פקיד הרישום בעניינים הקשורים במצב אישי, קרי – ענייני לאום, דת, נישואין, גיור – והשקיפה עליהן כסמכות ניהול מאגר סטטיסטי על שום מורכבותם המשפטית והציבורית של עניינים אלה. פרשנות החוק לפיה פרטים אלה אינם מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם משתלבת בהנחה כי הם נרשמים כנתונים סטטיסטיים בלבד, שאינם מלמדים על תוכנם המשפטי. בית משפט זה עמד על כך באומרו:

"אכן, הלכת פונק-שלזינגר ראויה היא וטובה. אין זה ראוי כי בלא הוראה מפורשת בחוק המרשם תוענק לפקיד הרישום... הסמכות להכריע בשאלות יסוד של החברה הישראלית. ... שאלות אלה ראוי להן שיוערכו על ידי העם באמצעות נציגיו בכנסת. כל עוד הכנסת לא אמרה את דברה, ראוי, ככל האפשר, כי ההכרעות הערכיות הללו לא ייעשו בגדריו של המרשם" (פרשת בן ארי, פסקה 14)

ובפרשת גולדמן (בג"צ 6539/03 גולדמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 385 (2004) (להלן: פרשת גולדמן)) נאמר (מפי השופט מ. חשין):

"חוק המרשם, בעיקרו, חוק טכני הוא, וכי נטיל על כתפיו הדלות משא כבד של שאלות הרות-עולם, לא יהיה בכוחו לשאתן. חוק המרשם לא נועד, מעיקרו, להכיל שאלות של עם ולאום, של דת ומדינה, של גיור כהלכה ושלא-כהלכה, של מיהו יהודי ומיהו שאינו-יהודי. הכרעות בשאלות אלה ובשאלות דומות להן הכרעות היסטוריות הן, ובהיותן מה שהן, אך מוזר – אף מגוחך – הוא הטיעון כי פקיד המרשם אמור להכריע בהן. הכרעות מסוג זה לא לפקיד המרשם ניתנו, ואף לא לבית-המשפט בשבתו לביקורת על החלטות הפקיד" (פרשת גולדמן, בעמ' 395 (הדגשה לא במקור)).

ראו לענין זה גם את בג"צ 5070/95 נעמ"ת נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721, 745 (2002); בג"צ 2597/99 טושבויים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (2004); ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ו(1) 197 (1972); בג"צ 147/70 שטדמן נ' שר הפנים, פ"ד כ"ד(1) 766 (1970); פרשת ש"ס הנוגעת לענין גיור ובג"צ 2888/92 גולדשטיין נ' שר הפנים, פ"ד נ(5) 89 (1997).

בצד פרטי הרישום הטעונים מטען ערכי מורכב, ולא אחת שנויים במחלוקת, ניצבים פרטי הרישום הפשוטים להוכחה, המוחזקים כעניינים עובדתיים טכניים בעיקרם, הניתנים לבירור באמצעים קלים באמצעות ראיות אובייקטיביות-טכניות. פרטים אלה ניצבים בקטגוריה שונה מענייני המעמד האישי המורכבים, ולגבי רישומם במרשם נתונות לפקיד הרישום חובות וסמכויות לבדוק את נכונותם. רישומם לאחר בירור נכונותם מהווה, על פי החוק, ראייה לאמיתות תוכנם (ראו בענין זה בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(5) 368 (2000) (להלן: ענין ברנר-קדיש), דברי השופטת ביניש, בעמ' 376-377, ודברי השופטת דורנר, בעמ' 375).

אף שהפסיקה התמקדה לאורך השנים בבעייתיות סביב פרטי הרישום הנוגעים למעמד האישי, שאמיתות תוכנם אינו כפוף לבדיקת פקיד הרישום, היא לא התעלמה מקיומה של אבחנה בין שתי קטגוריות הפרטים לענין משמעות הרישום ביחס לכל אחת מהן, ובאשר לשוני בסמכויות פקיד הרישום ביחס להן. רמז לכך עולה בפרשת גולדמן, בדברי השופט חשין:

"אכן, בחוק המרשם באה הוראה – אשר לא היתה בפקודת מרשם התושבים – ולפיה מקצת הפרטים הרשומים במרשם מהווים ראייה לכאורה לנכונותם, ובמובן זה יש בו ברישום שבמרשם כיום משהו מן המהות. ואולם לענייננו שלנו – בנושאי דת ולאום – מה שהיה הוא שהווה, ואין חדש בהלכה" (פרשת גולדמן, בעמ' 394; אולם השוו: בג"צ 2503/05 ברושצר נ' משרד הפנים, פסקה 7 (לא פורסם, 26.10.2005) (הנשיא ברק)).

רישום הורות – פרט המהווה ראייה לכאורה לאמיתות תוכנו

רישום פרטי ילדים במרשם אמור לשקף הורות ביולוגית של אם ואב לילדיהם (או הורות מכח צו אימוץ שאינה נשוא ענייננו). זוהי תכלית המרשם בהיבט זה, כעולה ממקבץ הוראות החוק שיפורטו בהמשך. פועל יוצא מכך הוא, כי הוכחת הורות ביולוגית על פי תפיסת חוק המרשם נתפסת כענין עובדתי הניתן להוכחה באמצעים ראייתיים אובייקטיביים, ובכלל זה בדרך של בדיקה מדעית. נוכח זאת, פרטי ההורות – האבהות והאמהות כאחד – נמנים על אותם פרטים שרישומם במרשם מהווה ראייה לכאורה לאמיתותם, משהם ניתנים לבחינה אובייקטיבית באמצעים מוכרים. לאור משמעות הרישום בענין זה, המהווה ראייה לכאורה לאמיתות תוכנו, מוטלת על פקיד הרישום אחריות להבטיח את נכונות הרישום, ככל שהדבר מצוי בהישג ידו. ואמנם, לרישום פרטי ההורות במרשם עשויה להיות השלכה כלפי כולי עלמא (ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742, 745 (1981)). עשויה להיות לו השלכה הוכחתית לצורך ענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ ילדים, ועניינים נוספים.

לאור מעמד רישום פרטי ההורות במרשם, נוכח היותו ראייה לאמיתות תוכן הפרטים, ובשים לב לחשיבות הרישום לעניינים אזרחיים שונים, הוסמך פקיד הרישום בחוק לבחון את הבקשה לרישום מעבר לאמור בה, כאשר נסיבות הענין מצדיקות זאת.

סמכויות פקיד רישום לברר אמיתות תוכן פרטי הרישום בענין הורות

על פי החוק, כל תושב חייב למסור לפקיד הרישום הודעה על פרטי הרישום הנוגעים אליו (סעיף 5 לחוק). לפקיד הרישום נתונה סמכות לדרוש ממי שמסר הודעה כאמור, ומכל אדם אחר שחייב במסירתה, כל ידיעה או מסמך שברשותו הנוגעים לפרטי הרישום הנדרשים, ולתת הצהרה בכתב או בעל פה על אמיתות ידיעה או מסמך שמסר (סעיף 19 לחוק). על פי סעיף 19ב לחוק המרשם, פרט רישום של תושב הנרשם לראשונה יירשם על פי תעודה ציבורית שהוצגה לפקיד רישום, ובאין תעודה כזו – על פי הודעה שנמסרה על ידי התושב על פי החוק. נתבקש הפקיד לרשום פרט רישום על פי הודעה בלבד, אך לאחר שהפעיל את מלוא סמכויותיו היה לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה, יסרב לרשום על פיה. אולם, לא יסרב לרשום נתון הנוגע למצב אישי, אלא אם ההודעה סותרת רישום אחר במרשם, או עומדת בניגוד לתעודה ציבורית המעידה על הפרט הנדון.

"תעודה ציבורית" לצורך הענין מוגדרת בהפנייה למשמעותה על פי פקודת העדות, כפי שהשתלבה מאוחר יותר בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות); בהגדרה זו כלולות תעודות המעידות על קביעות של בית משפט, בית דין וכל גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית.

מהוראות אלה עולה בבירור, כי בכל הנוגע לפרטי רישום שרישומם מהווה ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם, נתונה לפקיד המרשם סמכות רחבה לדרוש ידיעות, מסמכים, הצהרות, וכל מידע הנוגעים לפרטי הרישום, אלא אם יש בידיעה או במסמך כדי להפליל את מוסר הידיעה. הוראה זו חלה על ענייננו, בכפיפות לסייג הנוגע לענייני המצב האישי, שבעניינם מוגבלת סמכות פקיד הרישום לסרב לרשום פרטים למצבים מיוחדים המפורטים בחוק.

תכלית חוק המרשם בבירור פרטי מרשם הנוגעים להורות לילדים

הנחת המוצא בחוק המרשם הינה כי רישום פרטים במרשם הנוגעים להורות לילדים נשען על קיום קשר פיסי-ביולוגי בין הורים לילדים. הוא שולל, ביסודו, רישום פרטי הורות שאינה מתבססת על הורות ביולוגית. תפיסה זו מסתמנת מהוראות החוק הבאות: יש למסור פרטי לידה של תינוק לפקיד רישום תוך עשרה ימים מהלידה. אם הלידה ארעה שלא במוסד, הוכחת האמהות הטבעית לתינוק טעונה הוכחה מיוחדת באמצעות תעודת רופא, או תצהיר מיילדת, ואם אלה אינם בנמצא, נדרשים תצהירים מהורי היילוד, לפיהם האם היא האם הטבעית, וכן אישורים רפואיים שפורטו שם; בהעדר אישור רפואי כנדרש – יש לבצע בדיקה גנטית ולהציג את תוצאותיה (סעיף 6 לחוק). אשר לרישום אדם כאב לילד שנולד לאשה שהיתה נשואה לאדם זולתו, מורה החוק כי ככל שהנישואין לאדם האחר עמדו בתוקפם בתוך 300 ימים שלפני יום הלידה, יותנה רישום האבהות בקיום פסק דין המכיר באבהות שניתן על ידי בית משפט או בית דין מוסמך (סעיף 22 לחוק). כמו כן, כאשר מבקש אדם להירשם כאב לילד שנולד לאשה פנויה, הרישום נעשה על פי הודעת האב והאם כאחד, או על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך (סעיף 21 לחוק).

בענין פרטי הורות, הדגש בחוק המרשם הוא על קיום ראיות אובייקטיביות להוכחת הקשר הביולוגי בין מבקש הרישום לבין הילד (פנחס שיפמן דיני משפחה בישראל 40-44 (1984)). הדרישה לראיות אובייקטיביות בולטת במיוחד כאשר חולפת תקופת זמן בין מועד לידת הילד לבין הגשת הבקשה לרישום ההורות, או כאשר מתעורר ספק באשר לזיקה הביולוגית בין הילד למבקש הרישום, העולה מנסיבות הענין. במקרים כאלה, עשויות להידרש על ידי הפקיד ראיות אובייקטיביות להורות. לעיתים, עשויה להידרש בדיקה גנטית, שהיא שיטה יעילה להוכחת הורות טבעית, בהיותה בדיקה מדעית המאפשרת בירור האמת (ע"א 547/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 747-748 (1980) (להלן: ענין שרון)). בדיקה גנטית אינה השיטה היחידה לבחון אבהות טבעית, ומוכרות שיטות מדעיות נוספות לצורך כך, כגון בדיקת דם, ואף השוואה מדעית של המראה החיצוני של הילד וההורה (בג"צ 5793/99 רומננקו נ' שר הפנים (לא פורסם, 1.5.2000)).

מטרת רישום פרטי ההורות לילדים במרשם האוכלוסין היא, אפוא, לשקף את ההורות הביולוגית של האם והאב לילדיהם. לצורך בירור אמיתות הפרטים הקשורים בכך, נתונות לפקיד המרשם סמכויות רחבות, המופעלות בשים לב לכך שרישום פרטי ההורות מהווה ראייה לכאורה לאמיתות תוכנו. טיב הסמכות המופעלת על ידי פקיד הרישום לענין זה נגזר מצרכי בירור האמת העובדתית, וצרכים אלה תלויים בטיב הנסיבות הקונקרטיות הנילוות לבקשת הרישום, ומידת הזהירות המתבקשת בנקיטת צעדים למיצוי בירור נכונות הפרטים.

סמכויות בית הדין השרעי ובית המשפט לענייני משפחה לפסוק בענין הורות לילדים

מבין בתי הדין הדתיים של העדות הדתיות השונות בישראל, בית הדין השרעי הוא היחיד שנתונה לו סמכות להכריע בנושאי הורות. בתי הדין הדתיים האחרים אינם מוסמכים לדון בנושא זה משהוא אינו נחשב ענין מענייני המעמד האישי שהם הוסמכו להכריע לגביהם. יוצא, אפוא, כי למעט ביחס לבני העדה המוסלמית, שלגביהם קיימת סמכות שיפוט מקבילה לבית הדין השרעי ולבית המשפט לענייני משפחה לדון בענין הכרה בהורות, סמכות השיפוט הייחודית בענין זה ביחס לכל תושבי ישראל נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

על פי סעיף 52 לדבר המלך במועצה, 1922, מוקנית לבית הדין השרעי סמכות ייחודית לדון ב"ענייני מצב אישי של מוסלמים... בהתאם לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים". סעיף 7 לחוק הפרוצדורה כולל בגדר סמכות בתי הדין המוסלמיים גם את הסמכות לדון "בייחוס ילדים וגידולם". סמכות זו הוכרה בבד"מ 1/62 אבו-אנג'לה נ' פקיד הרישום של לשכת מרשם התושבים, פ"ד יז(4) 2751 (1963), בו נקבע כי לבתי הדין השרעיים סמכות להכריע בענייני אבהות, ובמובן זה, סמכותם רחבה יותר מזו של בתי דין של עדות אחרות, שאינם מוסמכים כלל לדון ולהכריע בתביעות הצהרה על הורות.

במקביל לכך, לבית משפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענות להכרה באבהות ואמהות. סעיף 2 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) מסמיך את בית המשפט לדון ב"ענייני משפחה", הכוללים גם "תובענה לאבהות או לאמהות" (סעיף 1(4) לחוק). על פי סעיף 3(ב1) לחוק זה נקבע כי:

"על אף הוראות סעיף 25, בית משפט לענייני משפחה יהא גם הוא מוסמך לדון בענייני משפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוט ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה על א"י 1922-1947, למעט ענייני נישואין וגירושין".

משמעות הדבר היא, כי לבית משפט לענייני משפחה סמכות רחבה לדון בתביעות להכרה באבהות או אמהות, וזאת ביחס לכל העדות, לרבות העדה המוסלמית שבעניינה קיימת סמכות מקבילה גם לבית הדין השרעי.

הבדלי התפיסה לצורך הכרה בהורות בין בית הדין השרעי לבית המשפט לענייני משפחה

בית המשפט לענייני משפחה דן בתביעות הצהרה על הורות כענין שבעובדה פיסית-ביולוגית, על בסיס ראיות אובייקטיביות. אחת הראיות, ואולי המרכזית שבהן לצורך כך היא בדיקה גנטית, שבית המשפט מוסמך להורות על ביצועה על פי סעיף 28א לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000 (להלן: חוק מידע גנטי). על פי הוראה זו, לא תיערך בדיקה גנטית לקשרי משפחה אלא לפי צו של בית משפט לענייני משפחה. על פי סעיף 28יד לאותו חוק, גם בית דין דתי רשאי, בדונו בענין שבסמכותו, לתת צו לעריכת בדיקה גנטית, בתנאים המפורטים בחוק.

בפסיקה עקבית של בית המשפט, הוכרה הבדיקה הגנטית כאמצעי האמין ביותר להוכחת הורות (ענין שרון).

גישת בית הדין השרעי לקביעת הורות שונה במהותה מזו הנקוטה בבית משפט לענייני משפחה. היא מונחית על פי הדין הדתי, וניתנת לצורך עניינים המצויים בתחום השיפוט הדתי, השם דגש לצורך קביעת הורות על ההיבט הדתי-חברתי של הקשר המשפחתי, להבדיל מהקשר הפיסי-ביולוגי בין הילד להוריו. ההכרה בהורות בבית הדין השרעי נעשית בעיקרה לצורכי הדין הדתי וענייני המעמד האישי המוכרעים על פיו.

בענין ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 588-589 (1995) (להלן: ענין פלונית) התייחס בית משפט זה לכך כי בדין האיסלם נוצרת האבהות בנישואין, ורק אבהות כזו נחשבת אבהות על פי דין, המולידה זכויות וחובות במשפט של אב לילדו לצורך ירושה, אפוטרופסות ומזונות. כך למשל, ילד שנולד מחוץ לנישואין אינו בר-ייחוס לאב, אלא אם כן האב הכיר בו כבנו. בחינת שאלת ההורות ניזונה במישרין מגורם ההסכמה, ההכרה וקשר הנישואין, והדגש אינו מושם בהכרח על הקשר הביולוגי בין הטוען להורות לבין הקטין. לפיכך, לצורך מתן הצהרת הורות, עשוי בית הדין השרעי להסתפק בהצהרת בני זוג על קשר הנישואין ביניהם, ועל הורותם לילד, ועל פי רוב, לא ידרוש אמצעי הוכחה נוספים בדבר קיום קשר ביולוגי-עובדתי בין הילד להוריו (דליה צמריון-חלק הוכחת אבהות 60-68 (2007)). מושג האבהות בהקשר זה הוגדר בפסיקה כ-"אבהות שרעית", הנושאת מטען ערכי-חברתי, ואינה מתבססת בהכרח על זיקה פיסית-ביולוגית בין הילד לטוענים להורות (ענין פלונית, שם).

מנגד, המונח "אבהות" לצורך הדינים האזרחיים, וחוק המרשם בכלל זה, משמעו אבהות טבעית, ביולוגית, וזהו מובנה של ה"אבהות האזרחית" כמשמעותה בחקיקה האזרחית בהקשריה השונים. בענין פלונית, נזקק בית משפט זה להבדל בין "אבהות שרעית" לבין "אבהות אזרחית", בקובעו כי החוקים האזרחיים הנוגעים לכל אזרחי ותושבי מדינת ישראל ללא אבחנה מייחסים למושג "אבהות" הנזכר בהם הקשר של אבהות פיסית-ביולוגית. תפיסה זו אינה חופפת בהכרח את ה"אבהות השרעית" המכוונת לבני העדה המוסלמית בלבד, ומטענה הערכי-תוכני אינו מתבסס בהכרח על קשר פיסי בין האב לבן. לכן גם דרכי הוכחתה של אבהות זו הם שונים, ועשויים להתבסס על הצהרת ההורים על הורותם בלבד, בעוד האבהות האזרחית מוכחת באמצעים מדעיים-אובייקטיביים. התייחס לכך השופט מ. חשין בענין פלונית:

"אבהות שרעית" ו"אבהות אזרחית" נדמו לשתי ממלכות השוכנות זו בצד זו, ואין האחת מסגת את גבול חברתה. בממלכה האחת שליט הדין השרעי, ושלוחו בית הדין השרעי, ובממלכה האחרת שליט המשפט האזרחי (לבר הדין השרעי) ושלוחו בית המשפט המחוזי. זה יעשה בשלו, זה יעשה בשלו, ומלכות ברעותה לא תיגע" (ענין פלונית, בעמ' 604).

הדברים נוגעים בענייננו. פרט האבהות במרשם האוכלוסין משמעו אבהות במובנה האזרחי. רישום האבהות במרשם הוא ענין המשותף לכלל אזרחי ישראל, ותוכנו מתבסס על אמת מידה משותפת לכל תושבי ישראל. זוהי האבהות במובנה האזרחי, המתייחסת לכל אדם בישראל, הנשענת על קיומו של קשר ביולוגי בין הורה לילד (למעט אימוץ). דרכי ההוכחה של קשר ביולוגי זה באמצעות ראיות אובייקטיביות הן משותפות לכלל הציבור בישראל, ומשמעות רישום פרט זה במרשם לצרכים שונים משותפת אף היא לכל. רישום הפרט האמור במרשם מהווה "ראייה לכאורה" האמורה לשקף את המצב הפיסי האובייקטיבי האמיתי, על פי סטנדרט המקובל על החברה כולה.

לפנינו, אפוא, שוני בסיסי בין תפיסת המשפט האזרחי את מושג האבהות, לתפיסת מושג האבהות במשפט הדתי המוסלמי. ערכאות השיפוט בעלות הסמכות המקבילה בענייני הצהרת אבהות פועלות כל אחת בגדרי המשפט המהותי החל על עניינה. בית המשפט לענייני משפחה, הבוחן את שאלת האבהות לצורך המשפט האזרחי תר אחר הזיקה הביולוגית בין האב לילד באמצעות בדיקות וראיות חיצוניות; בית הדין השרעי מצדו בוחן את שאלת האבהות לצורך המשפט הדתי, ומשתית את ההכרה באבהות בעיקר על קשר הנישואין, המבוסס על הסכמת הצדדים. בחינת האבהות על ידי בית המשפט לענייני משפחה מכוונת, בהקשר שלפנינו, לתכלית רישום אזרחי במרשם, שיש לו השלכות במשפט האזרחי, לרבות קניית מעמד אזרחי; בחינת האבהות על ידי בית הדין השרעי מכוונת לעניינים של מעמד אישי הנדונים ומוכרעים על פי הדין הדתי. כל ערכאת שיפוט אוטונומית בשטחה, ואין האחת מסיגה את גבולות חברתה:

"בודאי שלא נכפה על בית דין דתי להכריע בניגוד למצוות דתו... מסקנה נדרשת מאליה היא, שסמכותו הייחודית של בית הדין השרעי תימשך ותלך בתחומי הדין השרעי, ואילו בתחומי המשפט האזרחי ישפוט ויחליט בית המשפט האזרחי. כך בנושא של אבהות – דינם של יהודים ושל כל מי שאינם מוסלמים, וכך יהיה דין המוסלמים" (ענין פלונית, בעמ' 604).

קיימת אבחנה נוספת שחשוב לעמוד עליה בין ההליכים בבית הדין המוסלמי לבין ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, הנוגעת למידת מעורבותה של המדינה בהליכים להכרה בהורות. בעוד שבערכאה האזרחית יש למדינה מעמד, ודבריה נשמעים באמצעות היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 3(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה), בבית הדין השרעי אין לה כל מעמד. מאחר שלרישום פרט ההורות במרשם האוכלוסין עשויות להיות נפקויות אזרחיות במישורים שונים, יש חשיבות לקיום מעמד למדינה בהליך קביעת הורות, ככל שיש לכך משמעות לצרכים אזרחיים שונים.

שיקול הדעת של פקיד הרישום בברירת אמצעי ההוכחה לצורך רישום פרט ההורות במרשם

כפי שתואר לעיל, רישום פרט ההורות במרשם האוכלוסין אמור לשקף זיקה פיסית-ביולוגית של ההורה לילדו. רישום זה נועד לשמש למטרות שונות של הדין האזרחי. רישום פרט ההורות במרשם אמור לשמש הוכחה לכאורה לאמיתות תוכנו. לצורך רישום ההורות באופן שישמש הוכחה לכאורה כאמור, נתונות בידי פקיד הרישום סמכויות בדיקה שונות, ובכלל זה, סמכות לדרוש ראיות ונתונים המאששים את בקשת הרישום. השאלה היא כיצד על פקיד הרישום לנהוג כאשר מוצג לו פסק דין המכיר בהורות שניתן בבית הדין השרעי, אולם בנסיבות המיוחדות של הענין, עולים בלבו ספקות ביחס לקיום הזיקה הביולוגית בין הילד למבקש הרישום, שאותם הוא מבקש להסיר באמצעות ראיות נוספות, לרבות בדרך של פנייה לקבלת פסק דין מבית משפט לענייני משפחה.

(א) פרט רישום של תושב הנרשם לראשונה, יירשם על פי תעודה ציבורית שהוצגה לפקיד הרישום ובאין תעודה כזאת – על פי הודעה שנמסרה לפי סעיפים 5 עד 14".

מהוראה זו עולה, כי החוק נתן מעמד ראייתי מוכר הן ל"תעודה ציבורית" – הכוללת פסק דין של כל ערכאת שיפוט שהיא – בית משפט או בית דין בכלל זה (סעיף 29 לפקודת הראיות), וכן להודעה הנמסרת על ידי גורמים שונים הנדרשים במסירתה על פי החוק, לרבות הורי היילוד. לענין "ההודעה", קובע סעיף 19ב(ב), כי אם סבור פקיד הרישום כי ההודעה אינה נכונה, יסרב לרושמה. אולם מה הדין כאשר מוגשת לפקיד הרישום "תעודה ציבורית" שהיא פסק בית דין שרעי המכיר באבהות, אלא שהפסק מתבסס על הכרה באבהות כמובנה על פי הדין הדתי, ואילו תכלית המרשם היא לשקף את המשמעות האזרחית של מושג ההורות. האם רשאי פקיד הרישום להורות למבקש הרישום המתבסס על הפסק השרעי להמציא ראיות נוספות, ובכלל זה להפנותו לבית משפט לענייני משפחה כדי לקבל פסק הכרה בהורות?

התשובה המתבקשת לשאלה זו היא כדלקמן: תכלית חוק המרשם היא להסדיר את רישום פרט ההורות במרשם על פי תפיסת הורות במשמעה האזרחי. ככל שהפסק השרעי מתבסס על הכרה בהורות במובנה הדתי, והוא מסתפק בהוכחה הנדרשת לצורך זה הנשענת על הצהרת הצדדים, ולא היתה בו קביעה בדבר זיקה ביולוגית בין מבקש הרישום לילד שהתבססה על ראיות אובייקטיביות, וככל שבנסיבות הענין מוצא פקיד הרישום כי יש צורך לבסס את בקשת הרישום בראיות חיצוניות אובייקטיביות, כדי להצביע על הקשר הביולוגי בין מבקש הרישום לילד, הוא מוסמך לעשות כן, ואף להפנות את מבקש הרישום לקבל פסק דין מבית משפט לענייני משפחה, הנזקק לצורך הכרה בהורות לראיות אובייקטיביות, לרבות שימוש באמצעי בדיקה מדעיים. לצורך הגשמת תכלית חוק המרשם, נתונים בידי פקיד הרישום הכוחות להורות על הגשת "תעודה ציבורית" מסוג מסוים, גם מקום שהוגשה לו "תעודה ציבורית" מסוג אחר, וזאת כל עוד התעודה הקיימת אינה מספקת את הביסוס הראייתי הרלבנטי לבקשת הרישום בהקשר ל"הורות אזרחית" מבחינת קיומו של קשר פיסי-ביולוגי בין מבקש הרישום לבין הילד, וכל עוד מתקיימת מערכת נסיבות מיוחדת המצריכה הבאת ביסוס ראייתי נוסף לקיומו של קשר כזה. שיקול דעת הגורם המוסמך בענין זה אמור להיות מופעל בזהירות מיוחדת, ולא על דרך השגרה, ורק כאשר הדבר חיוני לצורך הגשמת תכליתו של חוק המרשם – תכלית רישום ההורות על בסיס זיקה ביולוגית עובדתית מוכחת.

למותר לומר, כי ככל שפסק בית הדין השרעי נשען על ראיות אובייקטיביות חיצוניות המצביעות על הורות ביולוגית, ובכלל זה תוצאות בדיקה גנטית שהוא מוסמך כיום להורות עליה מכח חוק המידע הגנטי, עשוי פסק בית הדין השרעי לספק את הדרישה ההוכחתית גם לצורך האזרחי, והוא יתקבל כהוכחה מכרעת לאמור בו, בלא צורך בהוכחה נוספת. הוא הדין, כאשר הענין על פי נסיבותיו העובדתיות האובייקטיביות אינו מעלה צורך מיוחד בהוכחת הורות ביולוגית, שכן הורות כזו מדברת בנסיבות המקרה בעד עצמה, שאז ניתן להסתפק בפסק הדין או בהודעות מבקשי הרישום, על פי הענין.

סיכומו של דבר: תכלית חוק המרשם היא, בין היתר, לשקף את רישום ההורות לילדים באופן שהרישום יהווה הוכחה לכאורה לאמיתות תוכן הרישום. לשם ביסוס אמיתות התוכן כאמור, הוקנו בידי פקיד הרישום כוחות וסמכויות לדרוש מידע ונתונים בדבר ההורות במשמעותה האזרחית, כנדרש על פי חוק המרשם. פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת כלשהי מהווה בסיס לרישום ראשון של הורות במרשם, אלא אם כן קביעת ההורות בפסק הדין אינה מצביעה בהכרח על זיקה ביולוגית בין מבקש הרישום לילד, אלא נעשית על פי מבחנים ראייתיים אחרים ולצרכים אחרים. במציאות כזו, וכאשר מכלל הנסיבות העובדתיות עשוי לעלות ספק בענין ההורות הביולוגית, מוסמך פקיד הרישום להורות על השלמת בדיקת ההורות לצורך הקשרה האזרחי. במסגרת בדיקה זו, ניתן אף להפנות את המבקשים לבית משפט לענייני משפחה, כדי שיכריע בשאלת ההורות על בסיס ראיות אובייקטיביות ובדיקות מתאימות. השימוש בסמכות זו יוגבל למקרים חריגים, שבהם הנתונים האובייקטיביים הקיימים אינם מספיקים כדי להצביע על הזיקה הביולוגית בין מבקש הרישום לילד, והשלמת הבדיקה חיונית לצורך הגשמת תכלית החוק.

הטעמים העיקריים לכך נעוצים במקבץ נתונים בעניינם של העותרים, החורגים מן השגרה, אשר הביאו את הגורם המוסמך להחלטה זו. בין נתונים אלה ניתן להזכיר את הריחוק הניכר בזמן בין מועדי הלידה של הילדים לבין מועדי הגשת בקשות הרישום, קיום נישואין ביגמיים, קיום "לידת-בית" אחת, אשר קדמה למועד כריתת הנישואין, והשפעת הרישום על המעמד האזרחי של הילדים, נוכח היות אמותיהם תושבות האזור. טעמים אלה בהצטברותם הניעו את פקיד הרישום לקבוע, במסגרת שיקול דעתו, את הצורך בראיות נוספות לקביעת הקשר הביולוגי בין העותרים לילדים על דרך קבלת פסקי דין מבית המשפט לענייני משפחה. על רקע הנסיבות המיוחדות המאפיינות עתירות אלה, אין לומר כי בהחלטתו זו חרג פקיד הרישום ממתחם הסבירות.

העותר 1 (קעדאן) נשוי לאשה ראשונה מאז 1970 ולהם 9 ילדים. אשתו הנוספת, דולת, היא תושבת האזור וביום 5.9.2000 אישר בית הדין את הנישואין על פי ההסכם נישואין מ-13.4.1998. במועד אישור הנישואין לא ביקש העותר 1 לאשר את אבהותו לבנותיה של דולת, אף שהן נולדו קודם לכן – איפאנה ביום 2.3.1998 בלידת בית, קודם להסכם הנישואין, והשניה פיפאנה ביום 9.1.1999. בנות אלה נרשמו במרשם באזור רק ב-17.6.2001 שהוא זמן ניכר לאחר לידתן. רק ביום 9.9.2001 אישר בית הדין את אבהותו של העותר 1 על שתי הבנות וזהו זמן ניכר לאחר לידתן.

עותר 2 גם הוא נשוי נישואי ביגמיה, ואשתו השניה תושבת האזור. הילדה רחמה נולדה ב-9.12.2000 והילד מחמד ב-31.5.2002. רק ביום 27.7.2003 ועל סמך חוזה נישואין מ-31.1.2000 אישר בית הדין השרעי את הנישואין והאבהות. גם פסק דין זה נסמך כולו על הצהרות הצדדים. הנישואין אושרו, אפוא, על ידי בית הדין באופן רטרואקטיבי, וחלף זמן ניכר בין לידת הילדים לבין הצהרת האבהות שניתנה על ידי בית הדין.

צירוף הנסיבות המיוחדות בשתי עתירות אלה, על רקע העובדה כי פסקי הדין של בית הדין השרעי ניתנו על בסיס הצהרות בני הזוג בלבד, בלא ראיות חיצוניות אובייקטיביות כלשהן הביא את פקיד הרישום להחלטתו לחייב את מבקשי הרישום בהבאת הוכחות נוספות שתשקפנה, בדרך המקובלת על כלל תושבי ישראל, את קיומה של זיקה ביולוגית בינם לבין הילדים.

על רקע מכלול השיקולים שהובאו לעיל, ובנסיבות המיוחדות של המקרים שלפנינו, אין להתערב בשיקול הדעת של פקיד הרישום, המצוי במיתחם הסבירות.

אוסיף, מעבר לנדרש, כי ככל שתהא נכונות מטעם העותרים, ונכונות מטעם בית הדין השרעי, להורות במסגרת דיון בפניו על ביצוע בדיקות גנטיות לקביעת קשר של הורות כאמור בחוק המידע הגנטי, ובית הדין יסמוך החלטותיו גם על ממצאי בדיקות אובייקטיביות אלה, או על ראיות אובייקטיביות מוצקות חיצוניות אחרות, כי אז פניית העותרים לבית המשפט לענייני משפחה עשויה להתייתר, בהתקיים הנתונים האובייקטיביים הנדרשים לצורך רישום ההורות האזרחית, כנדרש על פי החוק.

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.