פסקי דין

אלוש משה נ. נשיא בית הדין הארצי לעבודה

בשם העותר:                          עו"ד משה גלעד

השופט א' גרוניס:

1.        עתירה שעניינה בקשת העותר להורות על ביטול פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה (להלן – בית הדין הארצי) מיום 8.4.10 בו נדחה ערעור שהגיש העותר על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (להלן – בית הדין האזורי) מיום 24.12.08.

2.        העתירה דנא הינה המשכה של התדיינות משפטית ארוכה בין העותר לבין המשיב 2 (להלן – המשיב). תחילת הפרשה באירוע שהתרחש בחודש נובמבר 1997. באותה עת עבד העותר כנהג אוטובוס "אגד". ביום 29.11.97 שהה העותר בעבודתו. במהלך שיחה עם עמית לעבודה נפל לפתע העותר ונחבל בראשו. בבירור רפואי נמצא כי העותר סובל מדימום מוחי. העותר הגיש תביעה למשיב בה עתר להכיר באירוע האמור כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ולקבל דמי פגיעה. בטרם נפרט את השתלשלות ההליכים נסביר, כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הנפילה שבעטייה נחבל העותר בראשו אירעה כתוצאה מגורם חיצוני, ובמקרה כזה מדובר בתאונת עבודה, או שמא אירעה הנפילה כתוצאה מגורם פנימי הטמון בעותר, או אז אין מדובר בתאונה בעבודה. 

3.        כאמור, העותר הגיש תביעה למשיב. בחודש יוני 1998 דחה המשיב את התביעה. בעקבות החלטת המשיב הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי. ביום 28.10.99 דחה בית הדין האזורי (כבוד השופטת ר' בהט ונציגי הציבור י' אלמוג וא' שגיא) את התביעה. בפסק הדין נאמר, כי לא הוכח שהתקיים "אירוע בעבודה" במובן הדרוש להכרה בעותר כנפגע "תאונת עבודה". יצוין, כי בית הדין דחה את גרסת העותר לפיה הוא מעד מהמדרכה, נפל אחורה ונחבל בראשו, והעדיף את גרסת הנהג ששוחח עם העותר טרם נפילתו, שהעיד כי העותר לא מעד. על פסק הדין הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי. ביום 14.10.01 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה הדיון יוחזר לבית הדין האזורי וימונה מומחה רפואי אשר יתבקש לחוות דעתו בשאלה מהי הסיבה הסבירה לקרות הדימום המוחי. כמו כן הוסכם כי "ככל שהמומחה לא ידע לענות מהי הסיבה הסבירה יותר לקרות הדימום המוחי או ככל שיחווה דעתו כי סביר יותר שאותו דימום קרה עקב סיבה פנימית הטמונה במערער, תדחה התביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה. ככל שישתמע מחוות דעת המומחה כי סביר יותר לקבוע שהדימום המוחי הינו תוצאה של נפילה עקב אירוע חיצוני, חבלה בראש לאחריה ואיבוד הכרה – תוכר הפגיעה כפגיעה בעבודה". הדיון בתיק הוחזר לבית הדין האזורי. במסגרת הדיון הוגשו לבית הדין האזורי שלוש חוות דעת של מומחים מטעמו כפי שיפורט מיד.

4.        חוות הדעת הראשונה הוגשה על ידי פרופ' אבינועם רכס. בתמצית נאמר, כי בחוות דעתו ציין פרופ' רכס שאין הוא יודע להכריע בוודאות מה היו נסיבות הנפילה אשר בעקבותיה נחבל העותר. לאחר מסירת חוות הדעת של פרופ' רכס ניתן ביום 1.12.03 פסק דין של בית הדין האזורי שקיבל את תביעת העותר. המשיב הגיש ערעור לבית הדין הארצי, בין היתר בנימוק שפסק הדין של בית הדין האזורי אינו עולה בקנה אחד עם החלטת בית הדין הארצי מיום 14.10.01. ביום 8.9.05 הורה בית הדין הארצי, בהסכמת הצדדים, על החזרת הדיון פעם נוספת לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי אחר. בית הדין האזורי מינה את ד"ר אברהם רפופורט ליתן חוות דעת בשאלה השנויה במחלוקת. בחוות דעתו קבע ד"ר רפופורט, כי נפילת העותר נגרמה עקב איבוד הכרה מסיבה הטמונה בעותר. דא עקא, שעובר למסירת חוות הדעת קיבל בית הדין הארצי בקשת רשות ערעור שהגיש העותר וקבע, כי יש למנות מומחה רפואי אחר במקום ד"ר רפופורט. זאת, על רקע מחלוקת בנוגע לעובדות שנמסרו לד"ר רפופורט לצורך מתן חוות הדעת. לפיכך, מונה פרופ' עודד אברמסקי כמומחה רפואי שלישי בתיק מטעם בית הדין. לאחר שנמסרה חוות דעתו של פרופ' אברמסקי, ניתן ביום 24.12.08 פסק דין של בית הדין האזורי (כבוד הנשיא מ' שפיצר) בו נדחתה תביעת העותר ונקבע שאין להכיר באירוע הנפילה כתאונת עבודה.

5.        בפסק דינו ציין בית הדין האזורי, כי "למקרא חוות הדעת השונות, מהתרשמות בית הדין (במותב בראשות כב' השופטת בהט), ומהעדים לאירוע, לא שוכנענו שהסיבה המסתברת יותר לנפילה ביום 29.11.97 היא גורם חיצוני לתובע, אלא נפילה שמקורה בהליך אדיופטי" (פיסקה 34 לפסק הדין). בית הדין האזורי הוסיף שבהתאם להחלטת בית הדין הארצי מיום 8.9.05, אין די בכך שהמומחה הרפואי אינו מצביע על סיבה פנימית הטמונה בתובע כגורם לנפילה, כדי להביא לקבלת תביעת העותר. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי. ביום 8.4.10 דחה בית הדין הארצי את הערעור (כבוד השופטים י' פליטמן, ש' צור, א' איטח ונציגי הציבור ר' רבינוביץ, י' בן יהודה). בפסק הדין נאמר, כי לא עלה מחוות הדעת שמסרו המומחים מטעם בית המשפט שסביר יותר לקבוע שאירוע הנפילה התרחש כתוצאה מגורם חיצוני. בית הדין הארצי הוסיף, כי אין הוא רואה מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלא התרחש כל אירוע חיצוני שניתן לקשור אותו לנפילת המערער. מכאן העתירה דנא.                 

6.        העותר ממקד את טענותיו בחוות הדעת הרפואיות ובמיוחד בעצם הסתמכותם של בתי הדין עליהן ובמסקנות שהוסקו מהן. לטענת העותר, בתי הדין נתנו בפסקי דינם משקל של ממש לשתי חוות הדעת הראשונות, זו של פרופ' רכס וזו של ד"ר רפופורט, אף על פי שחוות דעת אלה נפסלו. לדידו של העותר, מתן משקל ראייתי לשתי חוות הדעת האמורות מהווה שינוי של הלכה פסוקה ואף סטייה מהנחיות נשיא בית הדין הארצי, לפיהן מינוי מומחה תחת מומחה אחר שכבר נתן חוות דעת משמעותו פסילת חוות הדעת המוקדמת. נוכח זאת סבור העותר, כי יש מקום שבית משפט זה יידרש לעתירה ויעמיד הלכה על מכונה. העותר מוסיף, כי אילוּ בתי הדין היו מתעלמים מחוות הדעת של פרופ' רכס וד"ר רפופורט ומתבססים אך על חוות הדעת השלישית, זו של פרופ' אברמסקי, היו סיכוייו לזכות בתביעה גבוהים. בהמשך מעלה העותר טענות ביחס לחוות הדעת עצמן ולמסקנות שיש לדידו להסיק מהן.     

7.        דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין לעבודה. התערבות בית משפט זה בהחלטותיהם מוגבלת למקרים חריגים של טעות מהותית בפסק הדין, אשר טעמי צדק מחייבים את תיקונה בנסיבות העניין (ראו למשל, בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 8022/09 אוזן נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 12.10.2009)). אמנם, העותר מנסה לשוות לעתירתו נופך עקרוני. ברם, השאלות אותן מעורר העותר הינן בעלות אופי ערעורי מובהק. למעשה מבקש העותר להשיג על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובפרט על הקביעה שסביר יותר שהפגיעה בעותר מקורה בגורם פנימי ולא בגורם חיצוני. השגותיו של העותר על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי נשמעו בבית הדין הארצי בגדרו של ערעור ונדחו. אין לצפות שעתה יתערב בית משפט זה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. ברור, כי המקרה אינו בא בגדר המקרים המצדיקים התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בפסקי דין של בתי הדין לעבודה.

           למעלה מן הדרוש נזכיר, כי בהחלטת בית הדין הארצי מיום 14.10.01 שניתנה בהסכמת הצדדים נקבע שהדיון בתיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שימונה מומחה רפואי. באותה החלטה נאמר כי "ככל שהמומחה לא ידע לענות מהי הסיבה הסבירה לקרות הדימום המוחי או ככל שיחווה דעתו כי סביר יותר שאותו דימום קרה עקב סיבה פנימית הטמונה במערער, תדחה התביעה להכרה בפגיעה כתאונת עבודה". בפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 24.12.08 נבחנה חוות הדעת של פרופ' אברמסקי, זו שלגישתו של העותר היא חוות הדעת היחידה שיש ליתן לה משקל. בסיכומו של הדיון בחוות הדעת ציין בית הדין כי "אשר על כן, עולה גם על פי תפישתו של פרופ' אברמסקי, ככל שמדובר בנפילה בשונה ממעידה, המסקנה היא כי סיבה פנימית הטמונה בתובע היא זו שגרמה לכך" (לנפילה – א' ג'. פיסקה 39 לפסק הדין). עולה אפוא שאף אם היינו מקבלים את טענות העותר ביחס למשקל שיש ליתן לשתי חוות הדעת האחרות, הרי שבהתחשב בנוסח ההחלטה מיום 14.10.01 רחוקים אנו מאוד ממצב בו ניתן לקבוע שנפלה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה טעות מהותית המצדיקה את התערבותנו. משכך, אין עילה להתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק.

8.        העתירה נדחית אפוא על הסף בלא שנתבקשה תגובה.  

           ניתן היום, ב' באלול התש"ע (12.8.2010).