נועם קוריס משרד עורכי דין - בנק בקשות ופסקי דין

בפני:	כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
	כבוד השופטת ע' ארבל
	כבוד השופט א' רובינשטיין

העותרים:	1. פלונית
	2. פלונית
	3. מוקד לסיוע לעובדים זרים
	4. הוועד למלחמה באיידס
	5. רופאים לזכויות אדם

בשם העותרים: עו"ד יונתן ברמן; עו"ד אסנת כהן ליפשיץ

א. העותרים מבקשים, כי המדינה תממן טיפולים רפואיים לעותרות 2-1 (להלן העותרות) – נשים שנסחרו והובאו לישראל בניגוד לדין, הועסקו בזנות וחלו במחלות קשות, ולחלופין, כי יוענק להן רישיון לישיבת קבע בישראל, אשר ממילא יעניק להן כיסוי מלא לביטוח רפואי, הכולל טיפול במחלותיהן.

ב. העותרות, ילידות אוקראינה, אינן קשורות זו לזו, אך בסיפורי חייהן – שאינם פשוטים כלל ועיקר – קוי דמיון רבים ועל כן יתוארו יחדיו. הן הגיעו ארצה (בשנת 2001 ובשנת 2004 בהתאמה) ככל הנראה באמצעות רשת של סוחרי אדם, והוכרחו כנטען לעבוד בזנות, תוך שעל פי הנאמר נשללה מהן אפשרות הבחירה הן באשר לעצם העיסוק, והן באשר לשימוש באמצעי מניעה. לא אחזור על התיאורים הקשים עד מאוד שהובאו בעתירה לעניין תנאי חייהן בתקופה זו, ודי אם אומר כי הם מעוררי חלחלה. לאחר תקופה, הצליחה כל אחת מהן לברוח, וניסתה לשקם את חייה. למרבה הצער, עם הזמן התגלה כי הן חולות במחלות שונות, ובהן המחלות הקשות שחפת, איידס, ודלקת כבד (צהבת) נגיפית C.

ג. העותרות שהו במסגרת (ממשלתית) לגמילה מסמים, ומשם הועברו למקלט לקרבנות סחר למטרת ניצול מיני מסחרי, מקלט שהוקם על פי החלטת ממשלה, אליו מועברות מרבית נפגעות הסחר, ובו הן מקבלות טיפול מקיף – פסיכולוגי, סוציאלי, רפואי ומשפטי (להלן המקלט). על פי פנייתה ובהתאם לנהלי משרד הפנים שיפורטו בהמשך, קיבלה העותרת 1 רישיון ישיבה ועבודה בישראל, שהוארך מעת לעת. העותרת 2, שלא פנתה למשרד הפנים, קיבלה רישיון דומה רק עם הגשת העתירה דנא, ואף הוא הוארך מעת לעת. לאחר שאובחנו מחלותיהן של העותרות, ולצורך טיפול בהן, אושפזו בבית החולים איכילוב ולאחר מכן בבית החולים שמואל הרופא, לפרקי זמן ממושכים, במימון ציבורי. גם עם שחרורן מאשפוז המשיכו העותרות לקבל טיפול מסוים ותחום בזמן במימון משרד הבריאות. במקביל, קיבלה העותרת 1 תרופות לטיפול במחלת האיידס מן העותר 4, עמותה לא ממשלתית במימון עצמאי.

ד. בעתירה, שכרכה היבטים כלליים והיבט פרטני, נפרשה יריעה רחבה באשר לרקע הנוגע לקרבנות סחר בנשים למטרות זנות – בארץ ובעולם – למצבן, ולהיקף הטיפול המוענק לנושא בארץ. כן הודגשה חומרתן של המחלות בהן חולות העותרות. בפן המשפטי נטען, כי לעותרות זכות לבריאות, הן על פי המשפט הבינלאומי והן על פי המשפט הישראלי. כן נטען, כי סמכות הרשות של המשיב 1 - שר הבריאות - הקבועה בסעיף 56(א)(1)(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן חוק ביטוח בריאות) להעניק שירותי בריאות "למי שנמצא בישראל ואינו מבוטח לפי חוק זה", הופכת בנסיבות לסמכות חובה. נאמר, כי על שיקולים כלכליים להידחות מפני זכותן של העותרות לבריאות מקום שצפויה להן סכנת חיים. לחלופין נטען, כי סמכותו של המשיב 2 - שר הפנים - להעניק לעותרות רשיון לשהיית קבע מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 הופכת גם היא בנסיבות לסמכות שבחובה. בהקשר זה נטען, כי במסגרת השיקולים שעל המשיב 2 לשקול, עליו להביא בחשבון את מחלותיהן הקשות של העותרות, את האופן בו חלו, את שאלת אחריותה של המדינה למצבן, ואת ההשלכות שיהיו לגירושן לארצות מוצאן במצבן הנוכחי, שם כנטען לא יקבלו טיפול רפואי ואף יזכו ליחס חברתי קשה בשל עברן. על דרך הכלל נטען, כי למדינה אחריות מוסרית כלפי העותרות – הן כיון שלא מנעה את הסחר בהן ואת העסקתן הכפויה, והן כיון שלא נקטה צעדים כלפי קהל לקוחותיהן, אשר למענם הובאו לישראל, ואשר כנטען אנסו אותן והדביקון במחלותיהן דהיום. עוד נטען, כי אין להישמע לטענות תקציביות מצד המדינה, שכן שיקולי תקציב אינם גוברים על הפרת זכויות אדם; ובכל מקרה, נאמר, העותרות מצויות במצב קיצוני הדורש טיפול, ואין נשים רבות אחרות במצבן. הוסף, כי במצב הנוכחי – בו נדבקו העותרות במחלותיהן בישראל – יש לראות בהן כ"עניי עירך" ולאפשר להן לבחור לקבל טיפול רפואי בארץ, על פני טיפול – שכנטען לא יהיה בהישג ידן – במדינת המוצא שלהן.

ה. בתגובתה הראשונה של המדינה פורטו המאמצים השונים בהן נקטו רשויות המדינה להתמודדות עם הנושא בכללותו, כמו גם עם עניינן האישי של העותרות, מאמצים שיפורטו ביתר הרחבה בהמשך הדברים. הודגש, כי גם אם טרם הושג פתרון כולל, עשתה המדינה דרך ארוכה בהתמודדות ובטיפול בנושא, וכנטען חלה כתוצאה מכך ירידה ממשית בהיקף התופעה של סחר בבני אדם למטרת ניצול מיני מסחרי בישראל. בהקשר זה צוין, כי מדינת ישראל צוינה לחיוב ו"הועלתה בדירוג" - לכיוון חיובי - במסגרת דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית בנושא הסחר בבני אדם. בנושא הטיפולים הרפואיים לקרבנות סחר בישראל נאמר, כי אין מוטלת על המדינה החובה לספק להן שירותי בריאות (כיון שאינן תושבות המדינה, וראו סעיף 2א לחוק ביטוח בריאות), מלבד במצבים חריפים המסכנים חיים או בריאות באופן מיידי, שאז יינתן טיפול עד לייצוב המצב הרפואי. נאמר, כי הן לפי הדין הישראלי והן לפי המשפט הבינלאומי, הזכות לבריאות היא זכות חברתית-חיובית, אשר מימושה תלוי בין היתר במשאבים ובהחלטות חלוקתיות של המדינה. עם זאת נמסר, כי הרשויות מחפשות דרכים שונות להעניק טיפול רפואי לנשים קרבנות הסחר, בין היתר במסגרת המקלט שהוקם בעבורן, וכי הנושא מצוי בבחינה על ידי ועדת מנהלים כלליים, שמונתה על ידי הממשלה והציבה את סוגיית הטיפול הרפואי בסדר עדיפות גבוה (ראו להלן). צוין, כי במסגרת המקלט מקבלות הנשים טיפול רפואי הולם, והקושי מתעורר לגבי טיפולים יקרים במיוחד, וכן לגבי נשים השוהות מחוץ למקלט. בעניינן של העותרות דנא הודגש, כי הן זכו למימון ציבורי בעת שהותן במרכז הגמילה מסמים, במקלט ובבתי החולים, וכן בעבור הטיפול במחלת השחפת, ובעבור הליך אבחונו של מצבן הרפואי הכולל. נטען, כי אין מקור בדין המקים חובה למדינה לממן את מלוא השירותים הרפואיים להן נזקקות וייזקקו העותרות בעתיד. לעניין המשיב 2 נאמר, כי ביסוד חוק הכניסה לישראל עומדת קיומה של זיקה למדינה, והדבר אינו מתקיים בענייננו - ולפיכך אין מקום להענקת מעמד של תושבות קבע לעותרות.

ו. ביום 11.7.07 התקיים דיון ראשון בעתירה (בהרכב השופטים פרוקצ'יה, רובינשטיין ופוגלמן), במסגרתו עודכן בית המשפט בפעולות המדינה באשר להיבט העקרוני, והחלטנו להמשיך לעקוב אחריהן באמצעות המשיבים. בעניינן הפרטני של העותרות נמסר מטעם באת כוחן, כי הן קיבלו טיפול מלא למחלת השחפת, וכי שתיהן מקבלות טיפול למחלת האיידס באמצעות העותר 4. נרשמה התחייבות משרד הבריאות לממן את פעולות האבחון למחלת דלקת הכבד אצל העותרות; הצענו, כי לאחר האבחון יבואו הצדדים בדברים כדי לנסות למצוא פתרון לצרכים כפי שיתבררו. לאחר קבלת מספר הודעות עדכון מטעם הצדדים, קיימנו (ביום 2.6.10) דיון נוסף בעתירה בהרכב הנוכחי, במסגרתו קיבלנו עדכון נוסף על התקדמות המאמצים. והנה החלטתנו מאותו יום:

"עם תום הדיון, הצענו לצדדים לפתור את הענין הפרטני לפנים משורת הדין, באופן שיותר לשתי העותרות להשאר בארץ למשך 6 חודשים נוספים שבמהלכם יקבלו את הטיפול הרפואי הנדרש למחלות הכרוניות בהן הן לוקות. בחלוף תקופה זו, יחזרו לארץ אזרחותן, כך שהטיפול במחלתן יימשך במדינתן. כן הוצע, כי בקבלת פתרון זה, העתירה תימחק, תוך הותרת זכותם של ב"כ העותרות לבחון ולהשיג על העקרונות הכלליים שיגובשו בעתיד בנושא הטיפול הרפואי בקרבנות סחר בנשים, ככל שיעלה הצורך בכך".

ז. בהודעת המדינה (מיום 7.6.10) נמסר, כי הטיפול במחלת דלקת הכבד הוערך בעלות של 10,468 ₪ לחודש לכל עותרת; והטיפול במחלת האיידס הוערך בעלות של כ-7,000 ₪ לחודש לכל עותרת. נאמר, כי הצעת בית המשפט הובאה בפני המנהל הכללי של משרד הבריאות, אשר החליט על הענקת טיפול לעותרות במימון ציבורי בסך של 62,808 ₪ לכל עותרת. תחשיב זה מבוסס על שישה חודשי טיפול מלא במחלת דלקת הכבד, או קרוב לארבעה חודשי טיפול במחלות דלקת הכבד ואיידס גם יחד. בתגובת העותרים (מיום 13.6.10) נאמר, כי הצעת המדינה דוחה למעשה את הצעת בית המשפט, באשר אינה מספקת טיפול מלא לכל מחלות העותרות למשך חצי שנה. הוסף, כי על פי חוות דעתו של פרופ' בנטואיץ שצורפה, אין היגיון רפואי להפריד בין הטיפול בדלקת הכבד ובאיידס, ובנוסף, כדי שטיפול בדלקת הכבד יהא אפקטיבי, עליו להינתן משך שישה חודשים לפחות. נמסר, כי העותרים פנו בבקשה חוזרת אל המשיבים, אך אלה דחו את בקשתם להקצות מימון נרחב יותר לעותרות. על כן, נתבקשה דחייתה של הצעת המשיבים וחיובם, לכל הפחות, בהסדר שהוצע על ידי בית המשפט במלואו. יצוין כי בהגיבו לחוות דעת פרופ' בנטואיץ כתב ד"ר דור, ראש אגף רפואה כללית וממלא מקום ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, כלהלן:

"העותרות אינן מטופלות במחלת איידס כבר מ-2008, תקופה משמעותית טרם אובחנו סופית במחלת הצהבת הנגיפית, וניתנה להן ההמלצה הטיפולית לטיפול במחלת הצהבת הנגיפית, היא ההמלצה אשר שימשה בסיס לפנייתן למשרד הבריאות, ולבקשה לצו ביניים שהוגשה לאחר מכן. ככל הידוע לנו, הטיפול במחלה הופסק מאחר והעותרות לא התמידו בטיפול. עובדה היא כי העותרות לא פנו בעבר כדי לבקש חידוש הטיפול או מימונו על ידי המדינה, לרבות בשלב בו ניתנה להן ההמלצה לטיפול בצהבת הנגיפית, שלב בו הן הגישו בקשה למימונו של הטיפול על ידי המדינה.

מכאן, שלא ניתן לקבל את האמירה הגורפת כי אין הגיון רפואי במתן הטיפול בצהבת הנגיפית, ללא טיפול מקביל במחלת האיידס, גם אם ניתן להסכים עם אמירתו של פרופ' בנטואיץ' כי המצב האופטימלי היה כי העותרות תטופלנה בכל מחלותיהן, ואולי אף ללא כל הגבלת זמן. דא עקא, שאנו חייבים להתחשב באילוצים מימוניים, ובפרט – שהסכמת המדינה ניתנה לפנים משורת הדין, ואף שהמלצות הצוות הבינמשרדי היו שלא לממן טיפול רפואי לנשים במצבן של העותרות – שאינן מצויות בישראל בשנת שיקום, ואינן שוהות בישראל בהמתנה להעדתן במשפט של נאשם בעבירת סחר בבני אדם, תחת אשרות השהיה הרלוונטיות, וממילא - גם מחוץ למסגרת התיקצוב הנגזרת מכך..."

ח. כמתואר, עניינן של העותרות מעלה את סוגיית הטיפול במחלות קשות אצל קרבנות סחר בבני אדם למטרות זנות, אשר הגיעו לישראל שלא כדין, ואשר מסיבות שונות אינן שוהות במקלט המוסדר. מצבן של העותרות ושכמותן ודומיהן מזכיר לנו את הגר המקראי, הוא הנכרי המתגורר בתוך ישראל, שהתורה אומרת לגביו כי הקדוש ברוך הוא "עֹשה משפט יתום ואלמנה ואֹהב גר לתת לו לחם ושמלה; ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י', י"ח-י"ט); ואמר רש"י על עניין הלחם והשמלה "ודבר חשוב הוא זה...", וטיפול רפואי עשוי לטעמי לבוא בכלל הדבר. כפי שיפורט, רשויות המדינה עמלות מזה שנים מספר על עיצוב מדיניות כוללת לטיפול באוכלוסיית קרבנות הסחר בבני אדם. כתוצאה ממאמצים אלה, מיושמים כיום פתרונות שונים בעבור חלק מן הנשים הקרבנות, ובפרט במסגרת המקלט. סוגיית הטיפול הרפואי בנשים שאינן מתגוררות במקלט ובנשים החולות במחלות קשות בין שהן במקלט ובין שלא, נמצאת כיום בהליך בחינה, כפי שיוסבר להלן, אך אין כיום פתרון כולל מסודר לבעיותיהן הספציפיות של העותרות. עתירה זו מעלה, כאמור, את שאלת מחויבותה של המדינה להעניק פתרון שכזה. אקדים ואומר, כי מצאנו לנכון לקבל את הצעת המדינה בנוגע לעניינן הפרטני של העותרות (שתפורט גם היא), באשר איננו סבורים כי אינה סבירה ומאוזנת באופן המצדיק התערבות בנסיבות העניין; מאחר שכך, לא ראינו לכפות על המדינה הסדר פרטני נרחב יותר, אף כי הצעתנו ציפתה ליותר במידה מסוימת. נוכח ההסדרה הפרטנית המוצעת, ונוכח העובדה שהעניין העקרוני נמצא בבדיקה מעמיקה ובימים אלה מוגשות לועדת המנכ"לים העוסקת בכך המלצות לפעולה, סבורני כי אף מוקדם מדי לדון בהסדרים הכלליים המתגבשים, אף שיש לברך על עצם הפעילות לגיבושם. בנסיבות אלה, גם לא ראינו להכריע לעת הזאת, מעבר להערותינו דכאן, בשאלות העקרוניות שמעלות העותרות, כגון הזכות לבריאות ואחריות המדינה כלפי נפגעי עבירות בכלל ונפגעות סחר בבני אדם בפרט, וניתן להשאיר את ההכרעה המלאה בסוגיות אלה לעתיד. נפרט את עמדתנו.

ט. בהחלטה מיום 11.7.07 נאמר, כי "נושא העתירה נחלק לשני היבטים: ההיבט העקרוני העוסק בשאלה הכללית של מימון הוצאות בריאות לנפגעות סחר בנשים, וההיבט הפרטני, העוסק בצרכיהן של שתי העותרות, הזקוקות לאיבחון וטיפול במחלות שחפת, איידס, וצהבת בה לקו". במסגרת עיסוקנו בעתירה, עקבנו אחר טיפולה של המדינה בשני ההיבטים. להלן יוצגו בקיצור הסוגיות המועלות בעתירה והמענה שניתן להן או הוצע מצד המדינה. נפנה ראשית להיבט העקרוני של העתירה, ובהמשך נדון בעניינן הפרטני של העותרות. כאמור, בסופו של יום המחלוקת בין הצדדים בעניין הקונקרטי הצטמצמה לשאלת היקף הטיפול, שהסכימה המדינה להעניק לעותרות לעת הזאת. ועם זאת, בשל חשיבות הסוגיה, ראיתי לנכון להרחיב מעט יותר בנושא, ולפרט בקצרה את הרקע הנורמטיבי והמעשי; ואף כי הדבר הוא במובן מסוים מעבר לצורך, לעולם הוא ראוי.

י. מימון ציבורי לטיפולים רפואיים מוסדר בישראל בחוק ביטוח בריאות, המעניק זכויות לתושבים, כהגדרתם בחוק ביטוח לאומי (סעיפים 3-2 לחוק ביטוח בריאות). אין חולק, כי העותרות אינן בגדר תושבות בהתאם להגדרה האמורה. העתירה בבג"צ 494/03 עמותת רופאים למען זכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322 (להלן פרשת רופאים למען זכויות אדם) עסקה בתקיפתה של הגדרת התושבות האמורה, ושם נפסק כי:

"עקרון התושבות הוא קריטריון מקובל להקצאת הטבות סוציאליות. זהו קריטריון נוהג גם בארצות אחרות המקיימות מערכות רווחה מדינתיות... אף העותרים אינם חולקים על הלגיטימיות של קריטריון זה כעקרון מבחין לצורך הענקת זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי. השאלה היא אך שאלת אופן הגדרת התושבות, לצורך יישום הקריטריון. לעניין זה בחר המחוקק להגביל את שיקול הדעת של המוסד ולקבוע, כי תושבות לצורך ביטוח סוציאלי תוכרע, בין היתר, לפי סוג האשרה בה מחזיק התובע, כך שנושאי אשרות זמניות לא ייחשבו תושבים. קביעה כללית זו, כשלעצמה, אינה קביעה מפלה ואינה בלתי-חוקתית" (עמ' 332-331 – הנשיא ברק).

"ניתן להסכים שהיבטים מסוימים של מוסד ביטוח הבריאות הממלכתי מוגנים בגדר הזכות לכבוד. כן ניתן לעגן זכות סוציאלית לאספקת שירותי בריאות בסיסיים בגדר הזכות לשלמות הגוף, הקבועה בסעיף 4 לחוק היסוד. כך מוסכם, למשל, כי חובתה של המדינה להבטיח, באמצעות שירותי הרפואה שלה, כי יינתן טיפול נאות לאדם הנתון במצוקה גופנית מיידית. כיום מצהיר על כך החוק (סעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996); אף קודם לכן היה זה הדין, אשר ביטא את עמדתה המוסרית של החברה הישראלית. ואולם זכות זו, יהא היקפה אשר יהא, אינה מתבטאת בהכרח בזכאות להימנות כמבוטח במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי" (335-334).

מן האמור עולה, כי חוק ביטוח בריאות אינו מחייב את המדינה לממן שירותי בריאות מלאים לעותרות, אך עומדת לעותרות זכות לקבל טיפול במצב חרום רפואי ללא התניה (בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה). ההיבט הערכי-מוסרי מוצא ביטויו, בראש וראשונה במתן שירות חרום לכל אדם באשר הוא אדם. לדידי הוא גם בחינת הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז) במשפט העברי, אף אם בהיבט שונה מזה הנדון בחוק בשם זה (חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998). ואולם, מצבן של העותרות אינו בא בגדרי מצב חרום רפואי, המוגדר בחוק זכויות החולה (סעיף 2) כ"נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף" (השוו בג"צ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) פסקה 14 מפי הנשיאה ביניש, להלן פרשת לוזון). דומה, כי מצבן של העותרות, הנמשך מזה זמן והוא לעת הזאת בעל היבטים כרוניים, מצוי במהות בתווך שבין שני מצבי קצה – מצב התושבות המקנה זכות לשירותים מקיפים, ומצב החרום המקנה זכות לטיפול חרום. בהמשך הדברים יפורט, כי בנסיבות הספציפיות בהן מצויות העותרות דנא כיום, אין לחייב את המדינה בגדרי הדין המינהלי, גם בפירוש ליברלי, לתת יותר מאשר הציעה לעותרות, שאינו מבוטל אף אם קיוינו ליותר במידה מסוימת.

התמודדות הרשויות בישראל עם תופעת הסחר בבני אדם

יא. סחר בנשים לצורכי העסקה בזנות הפך בישראל לתופעה מדאיגה החל משנות התשעים של המאה הקודמת. לא יתכן חולק על החומרה שבסחר בבני אדם בכלל, וסחר בנשים למטרת עיסוק בזנות בפרט. נזדמן לי לומר במקום אחר מכבר:

"סחר בבני אדם – אין אולי צירוף מילים קשה יותר, משפיל יותר. הוא מנוגד לתשתית היסוד שאין מוצקת ממנה של קיום אנושי הגון, של אדם לאדם – אדם... הדבר, 'לא תגנוב' שבעשרת הדיברות – לא רבים זוכרים זאת – פורש כעוסק בדיני גניבת נפשות ולא בגניבת כסף... עצם הצירוף 'סחר בנשים' צריך לעורר חלחלה: מדובר בשפחות מין, הנתונות לאיומים ואלימות תוך – בעצם – אונס שיטתי ושלילת זכויותיהן" ("סחר בבני אדם לעיסוק בזנות – עד קצוי הבושה, עד שורשי החובה", קרית המשפט כרך ב' (תשס"ב) 15, 16-15).

"ההיבטים החמורים הסובבים את 'תעשיית הזנות' בישראל עטו לבוש קשה במיוחד עם התפשטות התופעה של הסחר בנשים לצרכי זנות. השופט מ' חשין כתב כי העבירה של סחר בבני אדם 'עבירה חמורה היא במיוחד, ולא בכדי העובר אותה צפוי למאסר בן שש עשרה שנים... עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של 'יבוא' המלווה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת לחם' (בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל...). והשופט י' טירקל הוסיף כי 'העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול המיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קרבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות' (בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי...)" (ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), פסקה 17; כן ראו ההפניות בפסקה יג להלן).

יב. אף שכאמור אין מוטלת על המדינה חובה מכוח חוק ביטוח בריאות להעניק לקרבנות הסחר למטרות זנות שירותים רפואיים מלאים, בשל חומרת תופעת הסחר והתגברותה, תגובה מצד רשויות המדינה לתופעה אכן באה. משאיבחנו הרשויות את חומרת התופעה החלה פעולה בכל החזיתות, כפי שיפורט להלן – בחקיקה ובאכיפה נגד סוחרי הנשים, וגם בפעולות הנוגעות למתן טיפול רפואי (ראו סקירה במסמך "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות במדינת ישראל: התופעה ומאבק המדינה בה" מיום 27.7.04, מאת עו"ד רחל גרשוני – ראש תחום עונשין דאז במערך הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים, באתר משרד המשפטים; הגב' גרשוני נעשתה לימים מתאמת בין-משרדית בתחום הסחר בני-אדם ופעלה רבות בעניין זה (ראו פסקה טז להלן)). מצד המחוקק, תוקן בשנת 2000 חוק העונשין (תיקון מס' 56) כך שהוספה לו עבירה של סחר בבני אדם למטרות עיסוק בזנות (סעיף 203א). בהמשך, בחוק למניעת סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ג-2003, נקבע עונש מזערי לעבירה זו וכן הוספו נפגעות הסחר לרשימת הזכאים לסיוע משפטי מטעם המדינה. בחוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006 בוטל סעיף 203א, וחוקקו תחתיו מספר סעיפים חדשים, ובהם, בין היתר, סעיף 377א העוסק בסחר בבני אדם למטרות שונות, וסעיפים 377ב ו-377ג הקובעים לעניין עבירת הסחר עונש מזערי וחובת הנמקה במקרה של אי פסיקת פיצוי; סעיף 374א העוסק בחטיפה למטרות סחר בבני אדם; וסעיף 375א העוסק בהחזקה בתנאי עבדות (ראו ע"פ 10489/06 עופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות 71- 72, להלן פרשת עופר).

יג. נוכח התגברות התופעה של סחר בנשים ובהתייחס לחקיקה החדשה בנושא, החמירו בתי המשפט מצדם בענישה בעבירות הסחר בבני אדם, ראו בהן משום מסוכנות לעניין מעצר עד תום ההליכים, והשיתו בגינן עונשים גבוהים בתיקים עצמם (ראו פרשת עופר, פסקאות 39 ואילך, ופסקאות 69 ואילך; ע"פ 5692/06 ארחיפוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 18 ואילך; ע"פ 5905/04 סלומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 36; ע"פ 1652/07 נורמטוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4220/06 קונין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות 14-13; ע"פ 3813/06 קוניאבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10040/04 מלוקנדוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם בש"פ 3381/07 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1471/07 סחנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וההפניות דשם).

יד. בשנת 2000 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת תופעת הסחר בבני אדם, בראשות חברת הכנסת (דאז) זהבה גלאון. הועדה פירסמה דו"חות הכוללים מסקנות והמלצות במכלול התחומים הנוגעים לנושא. בדו"ח מיום 1.3.05 (ראו באתר ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בכנסת) נאמר, כי מממצאים שהוצגו לועדה עולה שמרבית הנשים קרבנות הסחר סובלות מתסמונות פוסט טראומה, וכולן זקוקות לטיפול רפואי במידה זו או אחרת. עוד צוין, כי נפתחו מרפאות בהן ניתן לקבל שירות רפואי הולם למחלות מין ללא הצגת מסמכים, אך כי לדבר לא היה פרסום מספק, והמרפאות אינן נותנות מענה לשאר הבעיות הרפואיות של קרבנות הסחר. בדו"ח הומלץ, כי יתאפשרו לנשים קרבנות הסחר כולן – ולא רק לשוהות במקלט, גישה מוסדרת למוסדות הבריאות וסל שירותי בריאות רחב יותר (זהה לזה הניתן לילדי עובדים זרים), וכן ייערכו ביקורים תקופתיים בבתי-בושת, ובמסגרתם תיבדקנה הנשים ותקבלנה טיפול רפואי, ויוקמו מרפאות מין נוספות. בדו"ח מעקב של הועדה מיום 1.1.06 נאמר, כי מאז תחילת עבודת הועדה ניכר שיפור של ממש בטיפול בקרבנות הסחר בנשים, אך כי בתחום הבריאותי טרם יושמו המלצותיה. הועדה חזרה והמליצה לפתוח מרפאות נוספות שיעניקו טיפולי חינם לנשים, וכן שתקציב המרפאות יעוגן, למניעתו של חשש סגירה מתמיד. בדו"ח הומלץ להעביר למקלט את כל הנשים קרבנות הסחר, ולתת שם טיפול רפואי ופסיכולוגי. מעיון בפרוטוקולי הדיונים בכנסת עולה, כי ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים בכנסת, פועלת כיום באופן תדיר, ונפגשת לפחות אחת לחודש לדון בסוגיות שונות הנוגעות לנושא.

טו. ועוד באשר לאכיפה בכל הנוגע לחקירה והעמדה לדין של מי שסחרו בבני אדם: בשנת 2000 הוקם צוות בין-משרדי – שכלל נציגי משטרה, משרד המשפטים ומשרד העבודה והרווחה – במטרה להציע פתרונות למצב, בין היתר לעניין תיקונה של הנחיית פרקליט המדינה באשר למדיניות האכיפה בעבירות הנלוות לעיסוק בזנות, הקמת מקום מחסה לנשים וייצוגן (ראו בג"צ 1119/01 זריצקייה נ' משרד הפנים (לא פורסם)). בשנת 2001 התקיימו מספר ישיבות בנושא בפני פרקליטת המדינה דאז, כיום השופטת ארבל (ובין היתר גם בפני החתום מטה כיועץ משפטי לממשלה; ראו "סחר בבני אדם לעיסוק בזנות", 16). בהמשך, אכן עודכנה הנחיית פרקליטת המדינה מס' 2.2 בעניין מדיניות האכיפה בעבירות הנלוות לעיסוק בזנות (בימים 1.8.02, 1.1.03, 10.1.06), כך שהושם דגש על עבירות של סחר בנשים ועבירות חמורות אחרות, והוכרז על אכיפה אפקטיבית כלפי עבירות אלה. במקביל, הושג הסדר בין משרד הבריאות לקופת חולים כללית (בשיתוף משרד האוצר והמשטרה) למתן שירותי בריאות לנשים קרבנות סחר המצויות בארץ בהמתנה למתן עדות, זהים למקובל בסל הבריאות לגבי אזרחי ישראל (הודעה משלימה מטעם המשיבים בבג"צ 5945/02, אשר צורפה כנספח ע/58 לעתירה). ביום 1.12.02 התקבלה החלטת ממשלה 2806 לפיה יוקם מקלט לנשים קרבנות סחר, בו יקבלו סיוע פסיכולוגי, סוציאלי, רפואי ומשפטי. המקלט הוקם בשנת 2004, והוא מעניק מחסה וטיפול לנשים רבות, וכאמור אף העותרות שהו בו זמן מה. נהלי משרד הפנים (נוהל הטיפול בקרבנות סחר בנשים המבקשות להעיד 6.3.0006, מיום 1.8.05, ונוהל הטיפול במתן מעמד לנפגעות סחר בנשים מטעמים הומניטאריים 6.3.0007, מיום 1.6.06) מסדירים מתן מעמד לנשים קרבנות הסחר למשך שנה למטרת שיקום, הכולל אישור שהיה ורשיון עבודה (אשרה מסוג ב/1 או ב/2). יצוין, כי בהתאם להחלטת הממשלה (סעיף 10) ונהלי משרד הפנים ישהו קרבנות הסחר במקלט עד להוצאתן מן הארץ או עד לתום עדותן; אולם בפועל, דומה כי ישנן נשים אשר מסיבות שונות שוהות פרקי זמן ממושכים מחוץ למקלט – אם במסגרת אשפוז שאינה במקלט, אם בדירות באופן עצמאי – כפי שאירע בענייננו.

טז. בהחלטת הממשלה מספר 1248 מיום 28.12.03, ושוב בהחלטת הממשלה מספר 63 מיום 21.5.06, הוחלט על הקמת ועדת מנכ"לים קבועה וכן מינוי מתאם בין-משרדי בתחום המאבק בסחר בבני אדם. כאמור, מונתה כמתאמת עו"ד רחל גרשוני ממשרד המשפטים. בחודש יולי 2007 אישרה ועדת המנכ"לים המלצות ראשוניות שהוגשו לה. בהמשך נקבעה תכנית לאומית למאבק בסחר בבני אדם, שבמסגרתה הוחלט על הקמת צוותים מקצועיים לגיבוש המלצות בחמישה יעדים נבחרים, וביניהם שאלת הטיפול הרפואי לקרבנות הסחר למטרות זנות. התכנית אושרה בהחלטת הממשלה מספר 2670 מיום 2.12.07. בראש הצוות המקצועי לשאלת הטיפול הרפואי בקרבנות סחר מונה ד"ר מיכאל דור, ראש אגף רפואה כללית וממלא מקום ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות. כעולה מדיווחו של ד"ר דור לועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים (ישיבה מיום 17.5.10), וכפי שאף דיוחו המשיבים בדיון בפנינו, הצוות סיים את עבודתו והמלצותיו מועברות לועדת המנכ"לים. ההמלצה הכללית, טרם בחינה תקציבית, היא להעניק לקרבנות הסחר טיפול רפואי דומה לזה הנכלל בסל הבריאות הרגיל, לפרק זמן מוגבל של תקופת שיקום, שיומלץ כי משכה יהא שנה. בדיון בפנינו נמסר, כי הצוות המליץ, שצורך של נפגעת סחר בטיפול במחלה כרונית לא יצדיק כשלעצמו הארכת אשרה חוקית בארץ מעבר לתקופת השיקום, אך כי טיפול במצב חריף המסכן את חייה או בריאותה באופן מיידי - לא זו בלבד שיינתן, אלא אף ימומן, עד לייצוב המצב. במקביל לעבודת הצוות, הוקמה ביוני 2009 ועדה בין-משרדית נפרדת לבחינת השאלה העקרונית של החלת זכויות סוציאליות וחובות מכוח חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי על כלל השוהים בישראל ואינם במעמד תושבים, בראשות ד"ר חורב ממשרד הבריאות. בהחלטת הועדה הבין-משרדית מיום 20.1.10 הוחלט שעד לסיום דיוני הועדה אין להחיל הסדרי ביניים (הודעה מעדכנת מטעם המדינה מיום 24.1.10 בבג"צ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה ובג"צ 2649/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הרווחה, עתירות בעניינם של בני משפחה של תושבים ישראלים ושל עובדי סיעוד – קבוצות שגם בעניינן דנה הועדה הבין-משרדית – התלויות ועומדות בבית משפט זה); לפירוט בדבר עבודת הצוות והועדה בהקשר הנוכחי, ראו פרוטוקולים של ועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים מיום 17.2.10 ומיום 17.5.10.

יז. בעניין מחויבותה של ישראל למשפט הבינלאומי בנושא המאבק בסחר בבני אדם כבר נאמר, כי:

"שינויים שחלו בחקיקה הישראלית, המצביעים על מגמת הרחבה של תחום פרישתה של העבירה והחמרת העונש הקבוע בגינה, הם חלק ממגמה כלל-עולמית, המבקשת להילחם בתופעת הסחר בבני אדם, ולמצות את כל הדרכים הקיימות כדי למגרה. במסגרת זו, הצטרפה ישראל בשנת 2001 ל"פרוטוקול למניעה, מיגור וענישה של סחר בבני אדם, במיוחד נשים וילדים, הנספח לאמנת האו"ם נגד הפשע המאורגן הבינלאומי"Protocol to Prevent, Suppress and Punish Trafficking in Persons, Especially Women and Children, Supplementing the United Nations Convention Against Transnational Organized Crime, United Nations (2000)...

בהצטרפה לפרוטוקול, הביעה ישראל את תמיכתה במטרות אלה, ואת נכונותה לקחת חלק פעיל במאבק הכלל-עולמי בתופעה החמורה של סחר בבני אדם, וזאת, גם אם עד כה לא אושרר הפרוטוקול בישראל. מדינות שונות נוספות הצטרפו למאבק זה, וביניהן גם ארצות הברית, אשר בעקבות הצטרפותה לפרוטוקול, ערכה בשנת 2000 שינוי חקיקה, במסגרתו נחקק בארצה החוק להגנה על קרבנות סחר (Trafficking Victims Protection Act of 2000 (TVA), 22 U.S.C 7101). כמו כן, בשנת 2004 פורסם בארצות הברית מסמך המבקש לסייע למדינות בתוך ארצות הברית ומחוצה לה בחקיקת חוקים כנגד סחר בבני אדם, ומשמש מודל, מעין "חוק לדוגמא", כבסיס לחוקים מסוג זה (Model State Anti-Trafficking Criminal Statute (Model Law)). מאז, נמשכים המאמצים בארצות הברית להלחם בתופעה זו, כמו גם במדינות רבות נוספות" (פרשת עופר, פסקה 73 מפי השופטת פרוקצ'יה וההפניות דשם).

ישראל גם חתומה על הפרוטוקול האופציונלי לאמנה בדבר זכויות הילד על מכירת ילדים, זנות ילדים ופורנוגרפיה של ילדים. בנוסף, בהתאם לחקיקה פנימית בארה"ב, מגישה מחלקת המדינה האמריקאית מדי שנה דו"ח לקונגרס בנושא סחר בבני אדם במדינות העולם, בו מדורגות המדינות בהתאם למידת מאבקן בתופעה. בכל הנוגע לישראל, בעוד בשנת 2000 הדירוג שניתן היה ירוד למדי (3), החל משנת 2001 עלה הדירוג (ל-2), ומדי שנה מצוין בדו"ח שיפור שחל בהתמודדות המדינה עם התופעה, כולל בנושא הטיפול בנפגעות הסחר. בדו"ח האחרון צוין לטובה הטיפול המקיף, הכולל טיפול רפואי, הניתן לנשים במסגרת המקלט (לדו"ח על ישראל לשנת 2010 ראו http://www.state.gov/g/tip/rls/tiprpt/2010/142760.htm).

יח. מן האמור ניתן ללמוד על היקף המאמצים הנעשים על ידי רשויות המדינה להתמודדות עם תופעת הסחר בנשים למטרות עיסוק בזנות בכלל, ועם סוגיית שירותי הבריאות הניתנים - בפרט. דומה, כי הסוגיה העקרונית המועלית בעתירה דנן נבחנה באופן מקיף על ידי רשויות המדינה, וממשיכה להיבחן אף כיום. עוד נראה, כי מענה חלקי ניתן כבר כעת, ומענה כללי נשקל בכובד ראש. בנסיבות אלה, נחה דעתנו כי לעת זו מטופל הנושא העקרוני על-ידי הרשויות, ואין צורך בליווי נוסף מצד בית המשפט בעתירה זו. הדברים נאמרים כמובן ביחס לדיווחים שניתנו על ידי המשיבים על מצב העניינים הנוכחי, ואין באמור כדי לחסום את הדרך בפני בחינה שיפוטית בעתיד לפי הצורך.

יט. טוענים העותרים כי על המשיב 2 לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, ולהעניק לעותרות תושבות קבע בישראל, מעמד אשר יבטיח להן כיסוי ביטוחי לשירותי בריאות, כולל טיפול למחלותיהן. כנטען, הנסיבות המיוחדות של העותרות מצדיקות מתן מעמד זה. המשיבים טענו בתגובה, כי רישיון לישיבת קבע בישראל אמור לשקף זיקה קבועה ונמשכת למדינה, והבקשה דנא זרה לתכליות העומדות בבסיס החוק. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המדינה. כנודע, לשר הפנים הסמכות להעניק אשרות ישיבת קבע בישראל, ושיקול דעתו רחב, אך כמובן נתון לביקורתו של בית המשפט, ככל שיקול דעת מינהלי אחר (עע"מ 9018/04 סאלם נ' משרד הפנים (לא פורסם)). אין בנסיבות כדי להצדיק חיוב המדינה להעניק תושבות קבע לעותרות, מעמד המקנה זכויות נרחבות ללא הגבלת זמן; לכל היותר היה מקום – כפי שאכן קרה וקורה בפועל – להעניק אשרות שהיה זמניות לצורך קבלת טיפולים או שיקום זמני. יצוין, כי באופן רגיל מוחזרות קרבנות סחר שסיימו להעיד, וכן חלפה תקופת שיקומן בישראל, לארץ אזרחותן (ראו למשל ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); בש"פ 9190/02 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 145; בש"פ 8104/08 מדינת ישראל נ' סריאנו (לא פורסם); בש"פ 5958/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם אין להלום את טענות העותרים הנוגעות למחדלי אכיפה כביכול מצד המדינה המצדיקים כנטען סעדים שונים. ראשית, כפי שהוצג מעלה, נעשים מאמצי אכיפה משמעותיים. שנית, וזו עיקר – גם אילו היו מחדלי אכיפה מצד המדינה, ומבלי שנביע כל דעה בשאלה אם מגבש הדבר עילת תביעה בנזיקין, לא היה בדבר כדי לחייב מתן מעמד בישראל כ"פיצוי" על אכיפה בלתי מספקת; אף אין "קשר סיבתי" משפטי בין הפרת החובות מצד המדינה (כנטען) לבין הזכות לאזרחות או תושבות.

כ. ליבנו עם העותרות, אשר ידעו סבל בחייהן, וכיום הן מתמודדות גם עם מחלות קשות; אנו מאחלים להן רפואה שלמה והחלמה מהירה. בלא שנתעלם מכך, יש לזכור גם, כי העותרות קיבלו עד כה, כמתואר מעלה, טיפול רפואי נרחב במימון ציבורי – החל ממסגרות גמילה מסמים, דרך תקופות במקלט ותקופות אשפוז בבתי חולים ציבוריים, וכלה בביצוע בדיקות ובקבלת תרופות שונות. כן ניתנו להן אשרות שהיה ועבודה בישראל כדי שיוכלו להתחיל בשיקום חייהן, והן שוהות בישראל כבר שנים מספר. המשיבים מעריכים את עלות הטיפול בעותרות במחלות דלקת הכבד ואיידס גם יחד בסכום של כ-17,500 ₪ לחודש לכל אחת. כאמור, בהמשך להצעת בית המשפט, מציעים המשיבים להעניק לכל אחת מן העותרות טיפולים רפואיים בסך כולל של 62,808 ₪, שיחולקו כראות עיניהן בתקופה מירבית של עד חצי שנה, לאחריה – כפי הנקבע בהחלטתנו מיום 2.6.10 – יוחזרו לארץ אזרחותן. מטרת ההסדר היא לאפשר להן להתחיל בטיפול במחלות הקשות, ובמקביל לאפשר זמן התארגנות לקראת השיבה לארצן, בתקוה להסדיר את המשך הטיפול שם. כאמור, ועדת המנכ"לים לבחינת הסחר בבני אדם והועדה הבין-משרדית העוסקת בנושא הרחב יותר של שירותי בריאות לשוהים בישראל שאינם תושבים, טרם סיימו את עבודתן. עם זאת עולה, כי ההמלצה ה"מיטיבה" שכנראה תוצע לועדת המנכ"לים, עוסקת במימון טיפולים לתקופת שיקום מוגבלת שאורכה לא נקבע, אך הוזכרה כאמור האפשרות של מימון לשנה. לעת זו, נוכח המימון שכבר ניתן לעותרות בשנים האחרונות, העובדה שהעותרות כבר אינן מצויות בארץ בשנת שיקום או בהמתנה למתן עדות, ונוכח הנמסר לגבי בחינת הנושא הכולל מצד המדינה, סבורים אנו כי יש בהצעת המשיבים כדי לתת מענה סביר למצבן של העותרות, באופן המצדיק התערבות ואין עילה לכוף עליהם להעניק מעבר לכך.

כא. כאמור, אין חובה על המדינה להעניק לעותרות תושבות קבע בישראל. אם כך, מכל מקום אין מוטלת על המדינה החובה לטפל במחלותיהן טיפול מלא – טיפול שבמחלת האיידס ודלקת הכבד הנגיפית נדרש כנודע לפרקי זמן ארוכים מאוד, ולעתים משך כל החיים. בנסיבות דנא מצויים אנו במצב ביניים: מצבן של העותרות אינו מצריך טיפול חרום רפואי, וגם אין הן זכאיות לטיפול ארוך טווח מלא. על כן, המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת התיחום – כמה טיפול, אם בכלל, ולאיזה פרק זמן. סבורנו, כי אף ללא קיום דיון נרחב בשאלת הזכות לבריאות כזכות חוקתית, היקף תחולתה והאיזונים שיש להידרש אליהם, בנסיבות הנוכחיות המתוארות מעלה בפירוט, אין עניינן של העותרות נופל בתחום חובתה של המדינה ככל שהיא נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (לדיון בזכות לבריאות ראו פרשת לוזון פסקה 9 ואילך מפי הנשיאה ביניש וההפניות דשם; בג"צ 434/09 דוידוב נ' שר הבריאות (לא פורסם); וכן אמנון כרמי בריאות ומשפט כרך א' (2003) 798 ואילך; שרון אסיסקוביץ "אזרחות וממדים של נגישות למערכת הבריאות בישראל", נגישות לצדק חברתי בישראל (עורכים גל ואייזנשטדט) (2009) 135). מבחינה רפואית, לא הוברר בפנינו באופן מספק מה התועלת ארוכת הטווח של טיפול בן מספר חודשים, אך ודאי שככל שיקדימו העותרות בטיפול כן ייטב, וככל שיוכלו לדאוג להמשך טיפול בארצן – שכנמסר ניתן להשגה שם, אלא שהדבר נעשה בעלויות גבוהות – הדבר ייטיב עמן בהמשך. בכל האהדה לעותרות, אוקראינה היא מדינה בת מיליוני תושבים רבים, אשר חיים תוך הסתייעות בשירותי הרפואה המקומיים. דומנו כי ההסדר המוצע על ידי המשיבים, המצטרף לחובה להעניק טיפול נאות אילו הפכה מצוקתן הגופנית חס וחלילה למצב חרום רפואי (סעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה), למאמצים הנעשים מצד המדינה כדי להציע פתרונות לנשים במצבן של העותרות, ובהתיחס לארעיות שהותן של העותרות בישראל, מספק פתרון הולם בנסיבות. גם אם אין מדובר בהסדר שהעותרות היו חפצות בו, יש בכך כדי להיענות לחובה מוסרית יסודית לנשים למודות סבל אלה, וזאת מבלי לטעת מסמרות לעתיד.

כב. אוסיף, כי לא נעלמה מעינינו חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם העותרים מאת (פרופ' בנטואיץ) לפיה הטיפול האפקטיבי המזערי למצבן של העותרות כולל טיפול בדלקת הכבד ובאיידס גם יחד לתקופה של 24 שבועות. איננו מביעים דעה מן ההיבט הרפואי, ואף כי הצעתנו היתה בכיוון זה, איננו רואים להתערב בהכרעת המשיבים, שניתנה בדרג הרפואי הגבוה ביותר במשרד הבריאות ותוך שיקול דעת, והבאנו את דברי ד"ר דור מעלה. לצערנו, ככל הנראה הטיפול הזמני שיינתן לעותרות – יהא משכו כמה חודשים או אף שנה – לא ירפא אותן ממחלותיהן באופן סופי, ולואי שאפשר היה לעשות כן. מובן כי אם תהא אפשרות להגיע למתוה המרחיב במעט שהוצע על-ידינו, כדי לשפר את סיכוייהן הרפואיים של העותרות, היה מקום לברך על כך. ואולם, במכלול הנסיבות, לא ראינו לנכון לחייב את המדינה לכיוון זה, שעה שאין עליה כיום חובה שבדין להעניק טיפולים אלה בהיקף המבוקש דווקא, ומתוך הגישה כי אין בית המשפט ממהר להתערב בסדרי עדיפויות תקציביים של הרשויות (בג"צ 8418/03 אולפנא כפר פינס נ' משרד הפנים (לא פורסם)), ומה גם שבשיקול דעת רפואי עסקינן. לחתימה אביא מדבריו של הנשיא ברק בעניין עמותת רופאים למען זכויות אדם, היפים אף לענייננו:

"התוצאה היא כי דין העתירה, כפי שהובאה בפנינו, להידחות. אין בכך כדי להמעיט מן הסבל שתואר בתצהירים שצורפו לעתירה. המציאות הכלכלית בישראל קשה היא, והדבר משפיע על תפקודן של מערכות הרווחה והבריאות. מצב זה קשה לכל האזרחים. הוא קשה עשרות מונים לתושבים זרים... עובדות אלה אינן נעלמות מעינינו. אך לא תמיד בידינו להועיל... טוב יעשו העותרים והמשיבים כאחד, אם... יתכנסו יחדיו ויתאמצו לגבש הסדרים מוסכמים, שיהיה בהם הן לקיים את דבר המחוקק, והן להלום ערכים של חמלה וערבות הדדית, שהם מערכי היסוד של חברתנו" (336).

כג. סופו של דבר, יוענק לעותרות טיפול רפואי בהתאם לאמור בהודעת המשיבים מיום 7.6.10, לכל הפחות. כתום שישה חודשים מתחילת הטיפול יוכלו רשויות המדינה להחזיר את העותרות לארץ אזרחותן. אנו מאחלים לעותרות בריאות ואריכות ימים. בנסיבות אין צו להוצאות.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.