פסקי דין

שמעון רחימי נ. מדינת ישראל

בשם המערער:                       עו"ד אלי בניה

           לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט י' יצחק) מיום 10.6.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 8033/08.

1.        ביום 15.8.2007 הוגש כתב אישום כנגד המערער לבית המשפט השלום בתל-אביב המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ותקיפה בצוותא בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המערער ואדם נוסף סחטו בעל חנות בגדים בתל-אביב בטענה כי הוא חייב למערער כספים, ואיימו עליו שאם לא יפדה את החוב, הוא ומשפחתו ישלמו על כך מחיר כבד. עוד נטען בכתב האישום, כי במועד מאוחר יותר תקף המערער יחד עם אנשים נוספים את בעל החנות ואיים עליו שהגשת תלונה במשטרה על ידו, תוביל לפגיעה בילדיו. בדיון שהתקיים ביום 22.1.2009, כפר המערער במיוחס לו בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. 

2.        ביום 10.2.2009 הסתיימה פרשת ההגנה והצדדים ביקשו מבית המשפט לתת להם שהות לבוא בדברים בכדי לבחון אפשרות להגיע להסדר טיעון. בית המשפט נעתר לבקשתם, וקבע כי יערך דיון תזכורת בחלוף שבועיים. ביום 24.2.2010, בפתח דיון התזכורת, הודיעה נציגה ממשרד בא-כוח המערער כי מאמצי הצדדים להגיע להסכמה עלו בתוהו וכי המערער מעוניין להמשיך בהוכחות במטרה להוכיח את חפותו. בעקבות זאת, קבע בית המשפט מועד לשמיעת פרשת ההגנה. לטענת המערער, באותה הזדמנות אמר בית המשפט: "חבל שהנאשם לא מבין את המצב בו הוא נמצא". סמוך לאחר מכן, הגיש בא-כוח המערער בקשה לפסילת המותב. ביום 10.6.2010 אפשר בית המשפט לצדדים לטעון בעל-פה בעניין זה, ולאחר מכן נתן את החלטתו במעמד הצדדים (להלן: החלטת הפסלות).

3.        בית המשפט ציין בהחלטת הפסלות כי הבקשה הפתיעה אותו לחלוטין וכי ההתבטאות האמורה איננה זכורה לו. לצד זאת, קבע בית המשפט כי גם בהנחה שהדברים נאמרו על ידו, אין בהם כדי להקים עילת פסלות. זאת, בהתחשב בהקשר שבו לכאורה נאמרו - קרי, הבעת צער על כך שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה - ובאופייה של ההתבטאות ככזו שבאה להבהיר את מצב הדברים נכון לאותה נקודת זמן בלבד. בהחלטה הובהר כי בית המשפט רשאי להעריך את מצב הראיות נכון לשלב מסוים בהליך, ואין בכך משום "נעילה" של דעתו בכל הנוגע לתוצאה הסופית. בית המשפט העיר בהחלטתו כי יתכן שהמוטיבציה להגשת בקשת הפסלות ניזונה מחוסר שביעות רצון מצד המערער מהצעותיה של התביעה בעניין הסדר הטיעון, וכי להתרשמותו תכליתה האמיתית של הבקשה היא לגרום לעיכוב ההליכים. 

4.        על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי במסגרתו תוקף המערער את קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע למשמעותה של ההתבטאות הנזכרת. לטענתו, לא מדובר בהבעת צער או בהבהרה של מצב הדברים, כפי שקבע השופט בהחלטתו, אלא בהבעת דעה נחרצת מצד בית המשפט לפיה שגה המערער כשלא קיבל את הצעת התביעה, וממנה משמע, להבנתו, כי הוא עתיד "לשלם על כך ביוקר". לדבריו, התבטאות זו מצטרפת לאמירות קודמות שהושמעו על ידי השופט בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, מהן הסתמן כי להתרשמותו הראיות שהציגה התביעה הינן כבדות משקל. בנסיבות אלו, סבור המערער כי בית המשפט כבר גיבש עמדה ביחס לאשמתו, וזאת עוד בטרם נשמעו פרשת ההגנה והסיכומים, ואף בטרם ניתנה לבא-כוחו ההזדמנות להציג טענת הגנה מן הצדק אותה ביקש לטעון, לדבריו, מאז תחילת ההליך. המערער מוסיף וטוען כי ההערות שהושמעו ביחס אליו במסגרת בקשת הפסלות, מצביעות אף הן על נעילת דעתו של בית המשפט. לשיטתו, לא מדובר אך בחשש סובייקטיבי כי אם בתשתית עובדתית ממנה עולה באופן אובייקטיבי חשש ממשי לקיומו של משוא פנים בניהול ההליך. 

5.        לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי ושקלתי את טענות המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. הלכה מושרשת היא כי ככלל התבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך אינן מקימות עילה לפסילתו של המותב מלישב בדין. כך נפסק גם כאשר ההתבטאויות נשוא טענות הפסלות נאמרו על ידי בית המשפט במהלך ניסיונות לסייע לגיבוש הסדר טיעון (ראו: ע"פ 2356/07 דוד גונצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2007); ע"פ 964/10 ניסים חלידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.2.2010); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 182-180 (2006)). רק במקרים יוצאי דופן בהם ניתן ללמוד מהתבטאויותיו של השופט כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, תקום עילה לפסילת המותב מלישב בדין. בהפעלת מבחן זה, יש ליתן את הדעת, בין היתר, לאופן ההתבטאות ועיתויה, לתוכנה ולמסגרת הדיונית בה נאמרה (ראו: ע"פ 1881/10 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2010)). עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים את פסילתו של בית המשפט על רקע התבטאויותיו. במקרה דנן, גם אם התבטא השופט באופן האמור, הרי שהדברים נאמרו מתוך שאיפה לעודד את הצדדים להגיע להסדר טיעון ובטרם נשמעה פרשת ההגנה. ממילא הבהיר בית המשפט בהחלטת הפסלות כי ככל שהדברים נאמרו, הם התייחסו אך לנקודת הזמן המסוימת שבה נערך הדיון. מטבע הדברים בשלב הדיוני שבו מדובר, קרי לאחר סיום פרשת התביעה ובטרם נשמעה פרשת ההגנה, עשוי להצטייר מצבו של המערער באופן שלילי. אולם, השופט הדגיש בהחלטתו כי דעתו פתוחה לשכנוע וכי תוצאת ההליך תקבע אך בסיומו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי המערער הוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

           באשר לטענות המערער שעניינן ייחוס מניעים פסולים להתנהלות ההגנה במסגרת החלטת הפסלות, הלכה היא כי אין באמירות ביקורתיות של בית המשפט, כשלעצמן, ואפילו אם נאמרו בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ראו: ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). אמנם שומה על בית המשפט לנהוג באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר הניצב באותה שעה בפניו. אולם, השאלה העומדת לדיון היא אם יש בהתבטאויותיו של בית המשפט במסגרת החלטת הפסלות, משום גיבוש דעה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. בעניינו של המערער, אין בהתבטאות המיוחסת לבית המשפט כדי ללמד על חשש כאמור.  

           אשר על כן, דין הערעור להידחות.

           ניתן היום, כ"ח באב התש"ע (8.8.2010).

5129371