פסקי דין

עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ. סמיר עוואד

בשם המבקש:                        עו"ד מועין ח'ורי

בשם המשיבים:                     עו"ד יאיר גרין, עו"ד ניצן שמואלי

1.       בבקשה שלפני נתגלעה מחלוקת באשר לדרך המשפטית הנכונה שהיתה אמורה להינקט – לאחר פסק הדין ב-ת"א (מח' נצרת) 643/97 – בהקשר למימושן של החלטות שונות בענייני הוצאות שניתנו בבקשות ביניים בתיק, אשר בגדרן נקבע כי ההוצאות (בסכום שנקבע בהחלטות) ישולמו "בהתאם לתוצאות בהליך העיקרי". מעבר לסוגיה זו אף קיימת בין הצדדים אי-הסכמה ביחס לפרשנות תוצאות ההליך העיקרי ולהשלכות פסק הדין החלוט בו – על פסיקת ההוצאות בהליכי הביניים.

לשם הבנת הפלוגתאות שהתעוררו נציג בתמציתיות להלן את מערכת הנתונים המורכבת הרלבנטית לפלוגתאות.

רקע עובדתי

2.       ברקע הבקשה דנן עומדת תביעה, אשר הגישו המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) והמשיבים 3 ו-4 (להלן: המשיבים הפורמאליים), יחדיו, נגד המבקש (ת"א 643/97 (מח'-נצרת)) הנ"ל. בתביעתם של הארבעה נטען כי המבקש שלח מכתבים לגורמים שונים, שיש בהם משום לשון הרע נגדם, ועל כן עתרו לפיצויים בסכום כולל של 1,500,000 ש"ח ולצו מניעה קבוע, שיאסור על המבקש להמשיך במשלוח מכתבים כאמור.

3.       במהלך ניהולה של התביעה, ניתנו שלוש החלטות בבקשות שונות שהוגשו במסגרתה  (להלן: החלטות הביניים), שבהן נקבע סכום ההוצאות, אך לא נקבע מי יישא בהן, ואלו הן:

(א)     החלטתו של כב' השופט (כתארו אז) ג' גינת מתאריך 13.1.1998, לדחות בקשה שהגישו המשיבים והמשיבים הפורמליים לצו מניעה זמני האוסר על המבקש להמשיך ולשלוח מכתבים בעניינם, תוך קביעה כי: "הוצאות משפט בהמרצות... ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, ישולמו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי". בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה – נדחתה (ראו: רע"א 1045/98 חברת ארמון ההגמון נ' ח'ורי (לא פורסם, 1.4.1998), שבגדרה חוייבו המשיבים והמשיבים הפורמליים בהוצאותיו של המבקש כאן בסך של 5,000 ש"ח).

(ב)     החלטת כב' השופט נ' ממן מתאריך 16.12.1998 לקבל חלקית (ולדחות חלקית) בקשה שהגיש המבקש למתן צו למסירת שאלון, תוך קביעה כי: "הוצאות ההליך בסכום של 2,000 ש"ח נכון להיום, יהיו לפי התוצאה בתביעה העיקרית".

(ג)      החלטת כב' השופט נ' ממן מתאריך 29.10.2002 לדחות את בקשת המבקש לצירוף ראיה לאחר שלב הסיכומים, אף זאת תוך קביעה כי: "הוצאות ההליך בסכום של 2,000 ש"ח נכון להיום,  יהיו לפי התוצאה בתביעה העיקרית".

4.       אשר לתביעה לגופה, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ממן) בהחלטת ביניים בשאלת האחריות, מתאריך 10.6.2003, כי המבקש ביצע עוולות של פרסום לשון הרע ושל שקר מפגיע כנגד ארבעת המשיבים. עם זאת, בהחלטה משלימה בסוגיית גובה הנזק, מתאריך 29.12.2005, שהיוותה פסק דין סופי בתיק, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד (סגן הנשיא, השופט נ' ממן) כי דין תביעת המשיבים הפורמליים – להידחות משום שלא הוכיחו נזק בר-פיצוי. עם זאת הוא פסק במקביל כי דין תביעתם הכספית של המשיבים להתקבל באופן חלקי ביותר, באופן שהמבקש יפצה כל אחד מהם בסכום של 5,000 ש"ח. סעד של צו מניעה קבוע – לא ניתן למשיבים, לאחר שהם לא עמדו בהמשך ההליכים על קבלתו. בסוגית ההוצאות קבע בית המשפט הנכבד כי: "לאור הצמצום הניכר של עילות התביעה וסכומה בהשוואה למה שנתבע בה מלכתחילה אני סבור כי מן הראוי הוא שלא לעשות צו להוצאות".

ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין לבית משפט זה– נדחה והמבקש חויב לשאת, בהליך הערעור, בשכר טרחת עורך דין של המשיבים בסך של 6,000 ש"ח (ראו: ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (לא פורסם, 17.9.2007)).

5.       לאחר ההתפתחויות האמורות, ולאחר שב"כ המשיבים דרש מב"כ המבקש את תשלום הפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי (10,000 ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן את שכר טירחת עורך הדין שנפסקו לחובת המבקש בערעור הנ"ל (6,000 ש"ח), בתוספת מע"מ – פנה המבקש לב"כ המשיבים בדרישה כי מרשיו ישלמו לו את הסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הוא חיוב שכר הטרחה שנקבע בהחלטת הביניים הראשונה (שעניינה כאמור בדחיית הבקשה לצו מניעה זמני וחיוב בהוצאות בהתאם לתוצאות ההליך). הוא טען שהסכום הנ"ל מגיע לו, שהרי צו מניעה קבוע – לא ניתן בסופו של הליך. בתגובה, מיהרו המשיבים לעתור לבית המשפט המחוזי בנצרת ל"מתן צו להוצאות", ואת בקשתם הם השתיתו על סמכותו של בית המשפט על פי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כפי שהם קוראים אותה. לגישתם – לגופו של עניין – אף אם התביעה התקבלה רק בחלקה, הרי שהם עדיין בחזקת מי שזכו בהליך, ובהתאם הם זכאים לכל סכומי ההוצאות שנפסקו בהחלטות הביניים שהרי אלה צריכים להשתלם "בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי".

המבקש טען בתשובתו, כטענה מקדמית, כי תקנה 513 לתקנות עניינה רק בשומת הוצאות, שסכומן לא פורש, ולא בקביעת זהות בעל הדין שיישא בהוצאות שנישומו, כך שהמשיבים כלל לא היו רשאים להגיש את בקשתם לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, וודאי לא בדרך שבה הוגשה, בהתבסס על תקנה 513 לתקנות. לחלופין טען המבקש כי ה"תוצאות בהליך העיקרי" הן כאלה המלמדות דווקא על זכאותו שלו להוצאות: הבקשה לצו מניעה קבוע – נדחתה למעשה, תביעת המשיבים הפורמליים לפיצויים– נדחתה אף היא, והמשיבים זכו באחוז מזערי בלבד מתביעתם הכספית. נוכח האמור, ובשים לב לכך שהמשיבים אף לא זכו בהוצאות כלשהן בהליך העיקרי, טען המבקש כי אין לפרש את כוונותיהם של השופטים שקיבלו את החלטות הביניים, כאילו במצב הדברים הנוכחי היו מזכים את המשיבים בהוצאות שנפסקו שם ואשר הותנו כאמור, בתוצאות ההליך העיקרי.

6.       בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ממן, שהיה כאמור אף מי שהחליט בשתיים משלוש החלטות הביניים, ובתביעה לגופה, ואליו הועברה גם לטיפול – בקשת המשיבים האחרונה – על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת) – קיבל את הבקשה. בית המשפט קבע כי פורמאלית, תוצאת ההליך העיקרי היא זכייה של המשיבים בתביעתם, ומכאן שהם זכאים לכל ההוצאות שנפסקו בהחלטות הביניים. בית המשפט הוסיף כי נוכח הוראת תקנה 511(ד) לתקנות, לפיה צו להוצאות בהליך פלוני לא ייפגע על ידי כל צו מאוחר יותר להוצאות, שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון, הרי שבהימנעותו מלחייב את המבקש בהוצאות המשיבים במסגרת פסק-הדין – אין כדי להשליך על חיובו של המבקש בהוצאות שנפסקו בהליכי הביניים כאמור.

7.       המבקש בבקשתו בפני משיג על ההחלטה האמורה. לטענתו, בית המשפט סיים את מלאכתו עת נתן את פסק דינו (שהפך לחלוט בעקבות דחיית הערעור במסגרת ע"א 1351/06 הנ"ל) והיה מנוע לפיכך מלשוב ולהידרש לסוגיות הקשורות בהחלטות הביניים. עוד הוא שב וטוען כי תקנה 513 לתקנות איננה יכולה להוות מקור סמכות לבית המשפט המחוזי למתן ההחלטה, נשוא הבקשה שבפני. לגוף הדברים ולחלופין טוען המבקש שוב כי "תוצאות ההליך" הן כאלו המחייבות את זיכויו – ולא את חיובו – בהוצאות שנפסקו בהחלטות הביניים.

          המשיבים טוענים מנגד שלל דברים: כי בהתאם לפסיקה הנוהגת – אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי הערכאה הדיונית; כי מבחינה דיונית, אין מניעה לכך שההכרעה בשאלת זהותו של בעל הדין שיישא בהוצאות שנפסקו בהחלטות הביניים תיעשה על-ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין, ויש בכך אף כדי לחסוך הליכים משפטיים מיותרים וכי לגוף העניין יש לראות במשיבים כמי שזכו בהתדיינות, פורמלית ומהותית כאחד, וככאלה הם זכאים לכל ההוצאות שנפסקו בהחלטות הביניים.

8.       יצוין כי ניסיונות שונים, שנעשו במסגרת ההליך שבפני על מנת להביא את הצדדים לידי פשרה כלשהי בתיק משום דרכי שלום – לא צלחו, ועל כן הגיעה עתה העת למתן החלטה במכלול. עם זאת, טרם שאני עובר לפרק הבא הנני מרגיש צורך להביא קטע מאלף מהחלטתו של מ"מ הנשיא (כתוארו דאז), השופט י' זוסמן ב-המ' 244/74 פחמיץ נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ, פ"ד כח(2) 243 (1974), שעסקה בעניין שיש

לו קירבה מסוימת למכלול שבפנינו), אשר העיר כך:

בעניןA.G v. Lonsdale (1870) 23 TL.T. 794  אמר השופט James ואלה דבריו:

‘This case reminds me of what I was told forty years ago by the late Mr. Jacob, that the questions in respect to the importance attached to them, and the zeal with which they are argued, are in this court in the following ratio - practice first, costs second, and merits third and last. I am quite sure there has been a great deal of zeal exhibited in arguing this question, which appears to be a mere technicality, and a question of cost’

כמי שטורח זה שנים רבות. אך ללא הצלחה יתירה, לשיפור סדרי הדין לפיהם נוהגים בתי-המשפט כישראל, לא הייתי בא בטרוניה עם פרקליטים המייחסים חשיבות

לסדרי דין נאותים, אשר הם, לפי סברת השופט James, עומדים בראש דאגותיהם. אך הדברים האלה, שנאמרו לפני למעלה ממאה שנה, כוחם יפה לענייננו רק בשינוי זה, שענין ההוצאות קודם לדאגה לסדרי הדין".

          הנה עברו כ-35 שנים נוספות ומסתבר כי אין חדש תחת השמש...

דיון והכרעה    

9.       החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבוע כי דין הערעור – להתקבל חלקית, הכל כפי שיבואר ויפורט להלן.

10.     תקנה 513 לתקנות, מכוחה פנו כאמור המשיבים לבית המשפט המחוזי הנכבד, קובעת כדלקמן:

"הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט בלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)   אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)   שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".

          התקנה האמורה עוסקת בשומת הוצאות, מקום שהוטלו הוצאות משפט "בלי לפרש את סכומן" – ומסדירה את החישוב הטכני של ההוצאות המנויות בתקנת משנה (1), שעל מזכיר בית המשפט (או הרשם, מכוח סמכויותיו על-פי סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)) לעשותו, ואת שומת ההוצאות שאינן בגדר הוצאות רגילות – שאמורות להיקבע בהתאם לשיקול דעתו של הרשם (ראו: רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד נ' לונדנר, פ"ד נח(5) 49, 53 (2004)). ברם במקרה שלפנינו אין עסקינן במצב שבו בית המשפט המחוזי, בהחלטות הביניים שנתן, הטיל הוצאות משפט "מבלי לפרש את סכומן", כאמור בתקנה 513 לתקנות: בית המשפט שׁם זה מכבר את גובה ההוצאות, אך נמנע מלהצביע על זהות הנושא בהן, תוך קביעה שהן ישולמו "בהתאם לתוצאות בהליך העיקרי".  הנה כי כן כבר על פני דברים אין כל תחולה לתקנה 513 לתקנות במקרה דנן.

טעם נוסף לכך שאין מקום להיזקק במקרה שלפנינו לתקנה 513 לתקנות נעוץ בכך שעניינה של התקנה הוא שומת "הוצאות משפט", ולא הוצאות ככלל (הכוללות הן "הוצאות משפט" והן "שכר טרחת עורך דין"; ראו: תקנה 511(א) לתקנות; עיינו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005) (להלן: עניין ביאליק), המתווה, בין השאר, כללים לניסוח הצווים האופרטיביים בנושאים אלה). בהקשר זה נוסיף כי בהחלטת הביניים הראשונה, צוין מפורשות כי ההוצאות, כמשמען לעיל, יכללו תשלום שכר טרחת עורך דין, והמשיבים אכן עתרו לחיוב המבקש בתשלום זה מכח תקנה 513 לתקנות. ברם, תקנה זו עניינה כאמור רק בשומת "הוצאות משפט", ולא בשומת שכר טרחת עורכי דין, ולכן אף מטעם זה היא לא יכולה היתה לשמש כמקור סמכות לדיון בבקשת המשיבים (לעמדה לפיה הרשם רשאי לעתים לפסוק בגדר הוצאות: שכר טרחת עורך דין, ככל שהשופט שדן בתיק הסמיכו מפורשות לעשות כן – עיינו: ת"א (מח'-חיפה) 1318/99 גדיש קרנות גמולים בע"מ בנק אלביט הדמיה רפואית בע"מ, פ"מ תש"ס 1, 577 (2001)).

          טעם שלישי, הדוחק למסקנה דומה בדבר אי-תחולתה של תקנה 513 – מתבסס על הרעיון כי הכרעה שיפוטית במחלוקת בין בעלי הדין ביחס לפרשנות החלטות הביניים איננה יכולה להיעשות על ידי הרשם, ככזה, שכן הוא נדרש מכוח תקנה 513 לתקנות רק לשום את הוצאות המשפט ואין מוקנית לו כל סמכות שיפוטית בהקשר האמור (לעניין זה – אין גם נפקא מינה אם בפועל היה זה שופט, שהפעיל את הסמכות הנתונה לרשם).

11.     העולה מכל האמור לעיל הוא כי המשיבים היו מנועים מלפנות לבית המשפט בבקשה להכריע בשאלת זהות בעל הדין החב בתשלומים הנקובים בהחלטות הביניים, על יסוד תקנה 513 לתקנות – סוגיה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא נדרש לה, חרף טענות המבקש לפניו בעניין. מכאן שככל שבית המשפט הנכבד החליט מה שהחליט על בסיס התקנה האמורה – אין לקבל דרך זו.

          להשלמת הדברים, יש להבהיר מהו בכל זאת הנתיב הדיוני הראוי, בגדרו יכולים היו בעלי הדין לפעול לליבון המחלוקת שנפלה ביניהם. ככל שבעל דין סבור כי יש לקרוא החלטות ביניים (כמו אלו שבפנינו) כמזכות אותו בתשלום הוצאות מסוים, פתוחה בפניו הדרך – וזו דרך המלך – לפנות לרשויות ההוצאה לפועל בבקשת ביצוע (לעניין זה החלטות ביניים כלולות בהגדרת "פסק דין" – ראו: סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל)). בעקבות בקשה כזו – אם מגיע רשם ההוצאה לפועל למסקנה כי פסק הדין (ובגדר מונח זה כלולות, כאמור, גם החלטות ביניים) "טעון הבהרה לשם ביצועו", אז נתונה הרשות בידו – ולא בידי בעלי הדין ככאלה– לפנות בכתב לבית המשפט שנתן את ההחלטה בבקשת הבהרה (ראו: סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל; רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, בפיסקה ה(2) (לא פורסם, 18.1.2007). לגבי ערעור על החלטת הבהרה שכזו– עיינו: רע"א 2621/08 סלע נ' חברת שמואל אודוין ובניו בע"מ (טרם פורסם 7.8.2008)).

לחילופין – ובמקרה המתאים, כאשר ברור שנפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת – במשמעות סעיף 81 לחוק בתי המשפט ואין ספק שבית המשפט התכוון מלכתחילה שלא להיכשל באותה טעות אף אם היא נוגעת בהוצאות – בית המשפט רשאי לתקן אותה טעות (עיינו: ע"א 4308/00 עספור נ' חורי, פ"ד נה(3) 865 (2001) (להלן: עניין עספור); בר"ם 5720/05 גופר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (טרם פורסם, 5.8.2007) (להלן: עניין גופר)).

לחילופי חילופין, וכדרך שגורה פחות, יכול בעל הדין המבקש הכרעה במחלוקת מעין זו – להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין – תובענה לסעד הצהרתי (להבדיל מבקשה ל"הבהרת פסק דין"). ראו: ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם. רבחי את איברהים, פ"ד מו(3) 459 (1992); רע"א 9078/08 פינקלשטיין נ' טיב בית חרושת לנקניק ובשר מעושן – שותפות מוגבלת (לא פורסם, 10.4.2009)).

12.     המשיבים לא צעדו מלכתחילה באף אחד משלושת הנתיבים הנזכרים בפיסקה 11 שלעיל ואת בקשתם הם ביססו, כאמור, על מקור סמכות מוטעה. לפיכך בנסיבות רגילות ומשלא ננקטו ההליכים המתאימים – מן הדין היה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד ולאפשר לצדדים לשקול צעדיהם מחדש ולבחון אם ברצונם להתחיל הכל מבראשית. דא עקא שבנסיבות המיוחדות שבכאן, הכוללות, בין היתר, את השתלשלות ההליכים הארוכה והמורכבת שהתנהלה עד הנה ואת העובדה שהצדדים טענו הן בפני בית המשפט המחוזי הנכבד והן בפני גם לעיצומם של דברים – הנני מוכן לבדוק את ההחלטה, נשוא הבקשה, גם לגופה. תוצאה זו, הנותנת להחלטה "קיום יחסי" בדיעבד – לצורך בקרה שלה – נשענת על שני מקורות:

(א)     מבחני סמכות רחבים (שהרי לו היתה ננקטת הדרך הראויה – בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בענין). השוו על דרך של קל וחומר: עע"מ 7151/04 הטכניון נ' דץ, פ"ד נ"ט (6) 433, 444 (2005); רע"א 4990/05 ממן נ' עירית הרצליה (טרם פורסם, 7.10.2009); החלטה של כב' הרשם י' מרזל ב-ע"א 3730/07 ד"ר לומקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2007); בר"מ 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם 24.12.09)).

(ב) תקנות 524 ו-526 לתקנות, המורות כדלקמן:

"524. בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; והוא הדין לגבי הרשם לענין פגם או טעות בהליך שלפניו".

"526. אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט; אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו ראוי, או לתקנו, או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שיראה בית המשפט; והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שלפניו". (ההדגשות שלי – ח"מ).

           לתכלית שבתקנות הנ"ל ופירושן – עיינו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 133-130 – לגבי תקנה 526 (מהדורה שניה-2008) (להלן: ד"ר שלמה לוין); ד"ר אליהו וינוגרד תקנות סדרי הדין, חלק ב' 721-715 (2008); (להלן: ד"ר וינוגרד); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 5 (מהדורה עשירית – 2009) (להלן: גורן); פרופ' דודי שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות, 74-73 – לגבי תקנה 524 (תשס"ז)

ד"ר וינוגרד (שם בעמ' 718) אמנם מעיר לגבי תקנה 524 הנ"ל שהיא מתייחסת ככלל "לתיקונים בטרם ניתן פסק הדין", ואולם למצער תקנה 526 הובנה כמי שמחילה את תפיסת הפרשנות התכליתית ואת עקרון הבטלות היחסית על כלל סדר הדין האזרחי, בכל שלב, ומכח האמור הובעה דעה שעצם קיומו של פגם בהליך – איננו גורר, מניה וביה, את בטלותו. ראו: גורן בעמ' 5; בש"א 6171/04 ב' מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ"ח (6), 361, 366 (2004) (החלטתו של הרשם (כתארו אז) ע' שחם). עיינו גם: ד"ר שלמה לוין, בעמ' 133.

13.     משצלחנו את סוגיית הסמכות והגענו עד לפה, ענין לנו, איפוא, עתה בפרשנות של ההחלטות השיפוטיות הרלבנטיות ודבר זה אמור להיעשות על פי אמות המידה והכללים לפיהם מנותחים "טקסטים" משפטיים אחרים (חיקוקים, או חוזים). עיינו: דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 7 (1991); Freeman, A Treatise of The Law of Judgment 132-133 (5th Ed 1925 Revised by Futtle (1993)); חוות דעתי ב-רע"פ 9795/07 שביטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.2009). מכאן שלשופט שניסח את ההחלטה השיפוטית הרלבנטית אין עדיפות עקרונית בפרשנות שלה, הרחבתה, או סיוגה – על פני פרשן אחר (זאת לגבי החלק הנורמטיבי שבה, בשונה אולי מהחלק הנרטיבי-ספרותי, או סגנוני שבה). ראו חוות דעתי ב-בג"ץ 5376/08 סמיה נ' בית הדין הרבני האיזורי בת"א (טרם פורסם 8.4.2010).

יחד עם זאת קודם שאנו מגיעים למלאכת הפרשנות עצמה מתחייבת הערה כללית אחת לגבי השיטה של פסיקת הוצאות בהליכי ביניים "לפי התוצאות בהליך העיקרי". על כך בפיסקה שלהלן.

14.     המקרה שלפנינו מהווה דוגמה מובהקת לבעייתיות הגלומה תדיר בדרך של פסיקת הוצאות בהחלטות לגבי בקשות ביניים בשיטה של "הוצאות לפי התוצאות" – גם כאשר הדבר איננו דרוש בהכרח. להלן אעמוד על שלושה מן הקשיים, שטכניקה זו יוצרת: 

(א)     קושי אחד הוא שלעתים ה"תוצאות" בהליך העיקרי אינן מובהקות כל צורכן, באופן שיאפשר "לקרוא" אותן אל תוך החלטת הביניים (דהיינו לזהות את הצד שיישא בהוצאות ההליך, שאמורות להיקבע "לפי התוצאות בהליך העיקרי"). כך, אם תביעה ותביעה שכנגד התקבלו שתיהן בחלקן ונדחו בחלקן, במי נראה כזוכה בהליך העיקרי? (לגבי מצב שבו נדחתה הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד. עיינו: ר"ע 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני בע"מ, פ"ד מב(2) 527 (1988)). דוגמאות לקושיות נוספות: אם תובע עתר לשני סעדים וזכה בהליך העיקרי רק באחד מהם, כאשר הסעד השני נשלל ממנו במפורש – מי יזכה בהוצאות שנפסקו בהחלטת ביניים, שעסקה בעניין שאיננו קשור כלל באף אחד משני הסעדים הנ"ל? ואם חלק מן התובעים זכו רק בחלק מן הסעדים שביקשו נגד חלק מן הנתבעים ושאר התביעות של חלק מהתובעים או של כל התובעים נדחו כליל לגבי חלק מהנתבעים – מיהו הזוכה ומיהו המפסיד?

במשפט המשווה מצאנו דיונים מקיפים בסוגיות אלו על מנת לברר "מיהו הזוכה" ו"מיהו המפסיד" בהליך – עיינו:

 Adrian Zuckerman Civil Procedure – Principles of Practice 1012-1015 (2nd ed., 2008) (להלן: Zuckerman); Neil Andrews English Civil Procedure, 840-848 (2003) (להלן: Andrews); Mark Orkin The Law of Costs, Volume I, Para. 205.2, 208, 209 (2009) (להלן: Orkin). לחומר משווה נוסף בנושא פסיקת ההוצאות בכלל – ראו: ע"א 8617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600 (2005), החלטתו של כב' הרשם י' מרזל). באשר לעמדת המשפט העברי במכלול – עיינו: אליאב שוחטמן, החיוב בהוצאות בפסיקת בתי הדין הרבניים דיני ישראל  י'-י"א (תשמ"א- תשמ"ג), רס"ג; א' שנקולבסקי, הוצאות משפט, תחומין י"ד (תשנ"א) 335; אליאב שוחטמן סדר הדין, 397-391 (תשמ"ז).

(ב)     קושי שני הוא שתדיר אין כל זיקה מחויבת המציאות בין זהות בעל הדין שיישא בהוצאות שנפסקו בהחלטת ביניים פלונית, לבין תוצאות ההליך העיקרי.

 עיון במשפט המשווה בסוגיה זו מלמד, שלאחרונה (ובין היתר בשל הקושי האמור) מתפתחת גישה חדשה, העומדת בניגוד למה שהיה נהוג בעבר בנושא במדינות ה-Common Law (ועדיין תקף בחלק מהן), שם מקובל כי ההוצאות יפסקו רק בסוף ההליך העיקרי. על פי התפיסה העדכנית, ראוי לראות כל הליך ביניים כעומד בפני עצמו ולחייב בו בהוצאות, בלי קשר לתוצאות בהליך העיקרי. הדבר מביא, כמובן, ליעילות, שכן יוזמי הליך הביניים מודעים לסיכון שבחיוב בהוצאות ומביאים דבר זה בחשבון טרם פתיחת ההליך. מאידך גיסא אף הצדדים-שכנגד נענים מראש לדרישות מוצדקות המופנות אליהם מתוך חשש שאם לא יעשו כן – ייפתח נגדם הליך ביניים והם יחויבו בגדרו בהוצאות. השיטה החדשה מביאה איפוא להפחתה בהליכי סרק. עיינו: Orkin, vol II, 4.2-4.9 (מבקרי המהלך החדשני, התומכים בהשארת השיטה הקודמת על כנה, גורסים שהמתכונת החדשה תרתיע אנשים מלהגיש בקשות ביניים ובכך היא תפגע בזכות הגישה לערכאות, מה גם שרק בסוף ההליך העיקרי – רואה בית המשפט את התמונה בשלמותה). עם זאת, המציאות המודרנית מוכיחה שהטלה מידתית ומיידית של הוצאות בכל הליך בנפרד (Pay As You Go) מאפשרת ניהול מיטבי יותר של התיק בערכאות. ראו: Orkin, שם, המביא מהניסיון שנצבר בהקשר זה במחוז Ontario שבקנדה. עיינו גם: Andrews, 848 והאסמכתאות אליהן הוא מפנה.

ואמנם, אם מבקש (תובע) מגיש מגוון בקשות מקדמיות המתבררות כולן כבקשות בלתי ראויות שיש לדחותן, נראה כרצוי שהוא יישא בהוצאות המשיב (הנתבע) בקשר עם אותן בקשות, ללא דיחוי, אפילו התקבלה תביעתו העיקרית בסופו של דבר. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהתוצאה בהליך העיקרי – אין בה בהכרח כדי להאיר בדיעבד באור חדש את בקשות הסרק שהוגשו במהלך המשפט, ולהצדיק את חיוב הנתבע בנשיאה בהוצאות התובע בקשר עם אותן בקשות. זהו המצב, לכאורה, אף ביחס להחלטות הביניים בתיק שלפנינו: אם המבקש (שהיה בעניננו נתבע) הגיש בקשה מאוחרת ובלתי ראויה לצירוף ראיה, ניתן היה, על פני הדברים, לחייבו בהוצאות המשיבים והמשיבים הפורמליים, לאלתר, בלא להמתין להכרעה בתיק העיקרי. אם המבקש עתר לצו למסירת שאלון, וניתן צו חלקי כמבוקש, ניתן היה לחייב את בעלי דינו בנשיאה בהוצאות הבקשה, ולחלופין, אם התנגדותם היתה מוצדקת בעיקרה– ראוי היה לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה, או להחליט שאין חיוב בהוצאות כלל.

אפילו במצב שהוא האופייני ביותר לחיוב בהוצאות "לפי התוצאות", והוא – בעקבות דיון בבקשה לסעד זמני (הטעם שניתן לכך כאמור הוא כי ההכרעה בשאלת הזכות לסעד קבוע יכולה ללמד לעתים בדיעבד גם על צדקת הבקשה לסעד זמני) – ראוי שבית המשפט יבחן, כבר בעת מתן החלטת הביניים, האם ניתן לקבוע את זהות הנושא בהוצאות הבקשה. כך, בקשה לצו מניעה זמני יכולה להתקבל ולהיחשב גם בדיעבד ככזו שהגשתה היתה מוצדקת, אף אם התובענה נדחית לבסוף, בחלקה או במלואה (השוו: ע"א 1149/97 חברת אוצר מפעלי-ים בע"מ נ' תבירו בע"מ, פ"ד נא(1) 555 (1997)). אף ההפך הוא נכון – ייתכן שבקשה לצו מניעה זמני תידחה מטעמים המצדיקים את חיוב המבקש בהוצאות הבקשה (לדוגמה בלבד – מחמת שיהוי בהגשתה), אף שבקשה לצו מניעה קבוע, או לסעד אחר בתביעה העיקרית – נמצאים מוצדקים בסיום ההליך העיקרי.

(ג)      קושי שלישי באמירה כי "ההוצאות ישולמו לפי התוצאות בהליך העיקרי" הוא שהדבר עלול לגרור במקרים העמומים (שחלקם תואר לעיל) קיום הליכים נוספים ומיותרים, מעין אלה שאוזכרו בפיסקה 11 שלעיל. את אלה ניתן למנוע כאמור בדרך של הוצאת פסיקה מראש שתאפשר לזהות (בבוא היום) את החייב בתשלום ואת תנאי זכאותו.

15.     העולה מן המקובץ מהערתנו הכללית הנ"ל מלמד:

(א)     ראוי שבית המשפט יחליט בתום הדיון בכל הליך (כולל בקשות ביניים) אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (לעיל ולהלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו. לפיכך ברגיל – אין להתנות את החיוב בהוצאות בתוצאות ההליך העיקרי. ניסוח זה של הכלל נתמך בלשון תקנה 511 לתקנות.

(ב)     כאשר בית המשפט רואה בכל זאת לנכון להתנות את החיוב בהוצאות – בתוצאות ההליך העיקרי – ראוי שיפרט, ככל האפשר, מראש בהחלטתו אילו תוצאות יזכו, לשיטתו, בהוצאות ומי יזוכה כאמור. לכך יש להוסיף כי חיוב בהוצאות "לפי התוצאות בהליך העיקרי" ראוי, לטעמי, שייעשה רק מקום שם אין כל דרך סבירה להכריע לאלתר מיהו בעל הדין שראוי כי יישא באותן הוצאות ששיעורן נקבע, ובנוסף – כאשר ניתן להניח שההכרעה העתידית בהליך העיקרי, תהא אשר תהא, תוכל ללמד בבירור מיהו בעל הדין החב בהוצאות מכוח החלטת הביניים, שתנוסח, כאמור לעיל. שימוש רחב יתר על המידה בחיוב הוצאות "לפי התוצאות בהליך העיקרי" עלול לגרום לכך שבעל הדין שראוי כי ישולמו לו הוצאותיו לאלתר – ייאלץ להמתין עד להשלמת הדיון בתובענה כדי לקבל את התשלום, וגם אז ייתכן שלא יקבלו כלל לנוכח פרשנויות אפשריות שונות של התוצאות בהליך העיקרי. ייתכן אף שאותו בעל דין יידרש בנסיבות אלה לנקוט בהליכים נוספים ומיותרים על מנת לגבות את הוצאותיו, כאמור בפיסקה 11 שלעיל.

למותר לציין לבסוף כי אין בכוונתי לומר כי מוטב שבית המשפט יימנע כליל מלנהוג בשיטה זו של הוצאות "לפי תוצאות ההליך העיקרי", בתום הדיון בהליך ביניים. עם זאת, ככל הניתן עדיף לבית המשפט – בתום דיון כזה – לבכר, בצד קביעת שיעור ההוצאות, גם הוצאה של הנחיות בדבר זהות בעל הדין שיישא בהן, ובדבר תנאי הזכאות (והכל כבר בגדרה של החלטת הביניים; השוו: רע"א 1045/98 הנ"ל) .

          עתה נחיל את הכללים שהצגנו לעיל – על ענייננו.

16.     מה עלינו ללמוד מתוצאתו של ההליך העיקרי במקרה שלפנינו (קבלה חלקית ביותר של תביעת המשיבים לפיצוי, זניחת הבקשה למתן צו מניעה קבוע על ידי המשיבים עצמם, ודחיית תביעתם של המשיבים הפורמליים) לעניין זכאותם של בעלי הדין להוצאות בהליך של הבקשה לצו מניעה זמני, בבקשה לצירוף ראיה ובבקשה למתן צו למסירת שאלון?

הפיתרון הוא כאמור בפרשנות החלטות הביניים הרלבנטיות, בחילוץ תכליתן ובניתוח פסק הדין החלוט (השוו לפסק הדין באנגליה: Roache v. Newsgroup Newspapers Ltd [1998] E.M.L.R 161, שעסק בעניין הדומה במקצת לסיטואציה שבפנינו. מובא ב-  Zuckerman, 1014). נבחן איפוא את הדברים מיד בסמוך.

17.     הכלל הראשוני – עוד טרם פרשנות – הוא כי ערכאת הערעור תמנע ברגיל מלהתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית, שעניינה חיוב בהוצאות (ראו: ע"א 1932/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004). עם זאת לכלל זה מספר חריגים, שיש להחילם בצמצום: כאשר נפלה טעות משפטית בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, או דבק בה פגם, או פסול מהותי (ראו: ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241, 253 (2003)). המקרה שלפנינו נופל בגדר אחד החריגים הנ"ל, שכן בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס רק לתוצאה הפורמאלית של ההליך העיקרי ולא נזקק למהות התוצאה בפסק הדין ולפרשנות תכליתית של כל ההחלטות במכלול (השוו: עניין עספור). נשלים אנו איפוא עתה את המלאכה החסרה.

18.     המשיבים והמשיבים הפורמליים הגישו בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המבקש לשלוח מכתבים המהווים, לשיטתם, פרסום לשון הרע. הבקשה נדחתה וכך גם בקשת רשות הערעור על ההחלטה לגביה, כאשר אחד מטעמי הדחיה העיקריים התבסס על הטיעון כי הצו הזמני המבוקש יש בו משום ניסיון למניעה מוקדמת ולשלילה בלתי ראויה של חופש הביטוי, שהינם אסורים במונחי הלכת ע"א 214/83 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989) (להלן: הלכת אבינרי). הנה כי כן אפילו אם היה ניתן לבסוף צו קבוע (שהוא אפשרי בנסיבות שכאלו ג"כ רק בסיטואציות חריגות ונדירות ביותר) – לא היה בכך בהכרח כדי להצדיק בדיעבד את הגשתה המוקדמת של הבקשה לצו מניעה זמני מצד המשיבים.

מכאן, שבהליך ביניים זה – המבקש הוא שזכאי להוצאות, וזאת משני טעמים:

(א)     מ"הטעם הפורמאלי" – משום שהמשיבים חזרו בהם בסופו של דבר מהבקשה לצו מניעה קבוע (ומכאן שלענין זה – "התוצאות בהליך העיקרי" היו שלא ניתן צו מניעה קבוע, אף שנקבע כי המבקש ביצע את העוולה שיוחסה לו).

(ב)     מ"הטעם המהותי-התכליתי", משום שלבקשת המשיבים לצו מניעה זמני לא היה סיכוי מלכתחילה נוכח הלכת אבנרי והמבקש זכה בהליך זה (ראו והשוו: רע"א 1045/08 הנ"ל).

19.     כנגד זאת בשתי בקשות הביניים האחרות – המשיבים הם שזכאים להוצאות, הן על פי "המבחן הפורמלי" (זכייתם החלקית בהליך העיקרי, אף כי היתה זו זכיה חלקית מאד), הן על פי "המבחן המהותי-התכליתי", שכן עיקר בקשות המבקש באותן שתי בקשות ביניים לא היו מוצדקות לגופן, כפי שנקבע בהחלטות, נשוא הבקשות האמורות. בשולי הדברים אעיר כאן כי דין טענותיו של המבקש באשר לזכותו להיפרע חזרה מהמשיבים הפורמליים לגבי ההוצאות בבקשות אלו – להדחות, ולוּ בשים לב לתוצאה אליה הגיע בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו מתאריך 10.6.07 בשאלת האחריות (גם ביחס למשיבים פורמליים). 

20.     מעניין לציין שהתוצאות המובאות בפיסקאות 18 ו-19 הנ"ל עולות למעשה "בין השיטין" גם מההתנהלות ומההתכתבויות שנוהלו בין הצדדים עובר לפנייתם לפסים משפטיים, מה שמוכיח שלעתים ראוי לחסוך את ההתדיינות המיותרת ואת הזמן השיפוטי הכרוך בכך, וד"ל.

21.     נוכח כל האמור לעיל – הערעור מתקבל חלקית וההחלטה, נשוא הערעור,  מתבטלת וחלף האמור בה נקבע כי המבקש יהיה זכאי להוצאות שנפסקו בהחלטת הביניים לגבי צו המניעה הזמני, ואילו המבקשים יהיו זכאים להוצאות שנפסקו בהחלטת הביניים לגבי השאלון ובהחלטת הביניים לגבי צירוף הראיה שהתבקש לאחר הסיכומים בבית המשפט המחוזי הנכבד.

22.     אשר להוצאות הערעור: בנסיבות העניין, ואף שהשגותיו של המבקש על ההחלטה, נשוא הערעור, היו מוצדקות ברובן, הרי שנוכח בחירתו של המבקש לנקוט בלשון שאיננה הולמת כלפי בית המשפט המחוזי הנכבד (בפרט במה שכתב בסעיף 16.2 סייפא לבקשת רשות הערעור) – אינני עושה צו להוצאות לטובתו בערעור שבפני.

           ניתן היום, ט' אלול התש"ע (19.8.2010).