פסקי דין

רונית אונגר נ. קצין התגמולים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

התשתית העובדתית

1.        זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו נדחה ברוב דעות ערעור המבקשת על החלטת ועדת ערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים), שלא להכיר במבקשת כבעלת זכויות על פי חוק התגמולים.

           המבקשת היא אלמנתו של המנוח דוד עדי אונגר ז"ל (להלן: המנוח), יליד 1970, שנפטר ביום 29.1.03 בשעה 05:40 בבית החולים שערי צדק בירושלים והוא בן 32 בלבד. המנוח, חבר קיבוץ קלי"ה, היה מתנדב במשמר האזרחי בתחנת מעלה אדומים. ביום 28.1.03, בילה המנוח עם משפחתו ועם חברו, פנחס, אף הוא מתנדב במשמר האזרחי, וחש בטוב. בשעה 20:00, התייצב המנוח למשמרת שגרתית במשמר האזרחי יחד עם חברו, פנחס. בשעה 22:45 נקראו השניים באמצעות מכשיר הקשר המשטרתי, להצטרף לשוטרים בצומת אלמוג על מנת לסייע באירוע דקירה עם נפגעים (להלן: האירוע). בדרכם למקום האירוע, החל המנוח להתלונן על כאבים עזים בגבו, על קשיי נשימה וכן על כאבים בחזהו ובשיניו. נוכח מצבו, לא עלה בידי המנוח להמשיך לנהוג. הוא עצר את הרכב בצד הדרך והתחלף עם חברו פנחס, והלה המשיך בנסיעה לעבר צומת אלמוג.

2.        בהגיעם אל מקום האירוע, הצטרף פנחס לשוטרים שהיו במקום וסייע להם להשיב את הסדר על כנו. המנוח לא יכול היה לרדת מהניידת, ונשאר לשבת ברכב, כשהוא כפוף, פניו מעוותות מכאב וידיו אוחזות בחזהו. לשאלת אחד השוטרים השיב המנוח כי "יכול להיות שבגלל שאכל על האש זה עולה לו ולכן לא מרגיש בטוב". השוטרים ביקשו מפנחס לסייע להם ללוות את המעוכבים והעצורים לתחנת המשטרה במעלה אדומים, אך פנחס סרב בשל מצבו של המנוח. הוא פנה אל הרופא הצבאי שנכח במקום וביקש כי יבדוק את המנוח, אולם הרופא סרב לבודקו בהסבירו כי אין ברשותו את הציוד הדרוש לכך, שכן הציוד שברשותו מתאים רק לפציעות. בשלב זה, בשעה 23:45, יצא המנוח מן הניידת ואמר לפנחס: "בוא נלך הביתה, אני בסדר". בדרכם הביתה שאל פנחס את המנוח אם הוא רוצה להתפנות לבית חולים, והמנוח השיב לו כי הוא מרגיש יותר טוב, וכי אין צורך "ויתכן שלא הרגיש טוב עקב האוכל שאכל בצהרים באותו יום".

3.        בחצות הגיעו פנחס והמנוח לקיבוץ. המנוח העיר את אשתו, המבקשת, והתלונן על כאבים בחזה ועל קשיי נשימה. המבקשת הציעה לקרוא לאחד מן החובשים בקיבוץ, אולם המנוח סירב. בשעה 01:00 לערך ביקש המנוח מקב"ט המועצה לשלוח אליו מישהו שיבדוק אותו משום שאינו חש בטוב. לביתו נשלחו שני חובשים, שמצאו אותו כשהוא מסתובב כסהרורי ומתלונן על כאבים בחזה, בגב התחתון ובשיניים. השניים ערכו למנוח בדיקת לחץ דם ודופק. על אף שתוצאות הבדיקה היו תקינות, הציעו השניים שרופא הקיבוץ יבדוק את המנוח. בשעה 02:00 לערך נקרא רופא הקיבוץ למרפאת הקיבוץ. המנוח הגיע למרפאה עם שני החובשים, שמסרו לרופא כי המנוח נמצא יציב על פי כל המדדים. הרופא, קרדיולוג בהתמחותו, בדק את המנוח, כולל בדיקת א.ק.ג., דופק ולחץ דם, ומצא כי הכל תקין. למרות זאת, מאחר שהמנוח המשיך להתלונן על כאבים בחזה ובגב התחתון, ועל פי הצעת אחד החובשים, פונה המנוח לבית חולים שערי צדק. המנוח הגיע לחדר המיון בשעה 03:40. בבדיקת רופאת חדר המיון שנערכה עם קבלתו הוא נמצא רגוע, נינוח וללא קוצר נשימה. בדיקה גופנית גילתה איוושה בלב וא.ק.ג. תקין, והמנוח נשלח לצילום חזה. ואולם, בטרם היה סיפק לבצע את צילום החזה, התדרדר מצבו של המנוח באופן פתאומי והוא נזקק להחייאה. לאחר ניסיונות החייאה שארכו כשעה, נקבע מותו של המנוח בשעה 05:40. משלא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, נותרה סיבת מותו של המנוח בלתי ידועה. המנוח, זאת יש לציין, סבל מיתר לחץ דם וטופל בקביעות בתרופה בשם "פנדיל". אביו נפטר ממחלת לב בגיל 55.

4.        המבקשת תבעה כי יכירו בה כזכאית לתגמולים על פי חוק התגמולים. קצין התגמולים דחה את תביעתה בקובעו כי אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במשמר האזרחי. המבקשת ערערה על החלטה זו לועדת הערעור, אך ערעורה נדחה. בהחלטתה חזרה ועדת הערעור וקבעה כי אין קשר סיבתי בין השירות לבין מותו של המנוח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        המבקשת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה ברוב דעותיהם של השופטת ג' כנפי-שטייניץ אליה הצטרף בהסכמה השופט ר' כרמל, כנגד דעתה החולקת של השופטת ר' שטרנברג-אליעז.

           בית המשפט המחוזי עמד על כך שבן משפחה של חייל זכאי לתגמולים לפי חוק התגמולים אם מותו של החייל נגרם כתוצאה "מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו", כאמור בהגדרת "נספה" בסעיף 1 לחוק התגמולים. סעיף 2ב' לחוק התגמולים קובע חזקה ראייתית לפיה חייל שנפטר בתקופת השירות נפטר עקב השירות. תקופת השירות, כך קבעו שופטי הרוב, היא התקופה בה היה המנוח בשירות פעיל ממש. חזקה זו חלה על חייל שהלך לעולמו בעת שהיה בשירות, ולא על מי שחלה או נחבל בעת השירות והלך לעולמו לאחר שפסק להיות בשירות פעיל. בענייננו, כך פסקו שופטי הרוב, נפטר המנוח שעות לאחר תום משמרתו במשמר האזרחי, ולפיכך החזקה האמורה אינה חלה. לאור האמור, נקבע כי הנטל להוכיח קשר סיבתי בין תנאי שירותו של המנוח לבין פטירתו, מוטל על המבקשת, ואולם המבקשת לא עמדה בנטל זה.

           המבקשת טענה כי פינויו של המנוח לבית חולים עוכב עקב שירותו, וכי לו היה מפונה מיד כשהועלו תלונותיו – בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, לפיהם יש לפנות מתנדב שנפגע בהקשר האפשרי למוסד רפואי מתאים – ניתן היה להצילו. שופטי הרוב דחו את הטענה בקובעם כי המנוח, אדם בגיר שהיה לכל אורך המשמרת בהכרה מלאה ובשיקול דעת מלא, סירב להצעת חברו לפנותו לבית חולים, בטענה שמצבו השתפר ומאחר שסבר כי מקור הרגשתו הרעה הוא במזון שאכל באותו יום. גם לאחר ששוחרר מן השירות, בשעה 24:00, כשעה לאחר שהחלו מחושיו, בחר המנוח שלא לפנות לבית החולים, ועשה כן רק כשלוש וחצי שעות לאחר סיום משמרתו. לבסוף התייחס בית המשפט לחוות דעת המומחה מטעם המבקשת (להלן: ד"ר רביד), לפיה אילו היתה לבית החולים שהות של 4 שעות, קרוב לוודאי שהיה מאבחן את מצבו של המנוח והסיכויים להיוותרותו בחיים היו למעלה מ-75%. שופטי הרוב קבעו בהקשר זה, כי גם אם נכונה הטענה, הרי שגם אם היה המנוח פונה לבית החולים מיד עם סיום משמרתו, היתה לבית החולים שהות מספקת לאבחון מצבו. משכך, קבעו הם כי אין לתלות את העיכוב, גם אם היה כזה, בשירותו של המנוח.   

6.        לעומת שופטי הרוב, סברה שופטת המיעוט כי אין בעובדה שאירוע הפטירה התרחש בתום המשמרת, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השירות לבין מותו של המנוח. מועד ומקום אירוע הפטירה כשלעצמם, כך נקבע, אינם משליכים בהכרח על הקשר בין המוות לבין השירות. במקרה הנדון הוכח כי האירוע שהוביל לפטירה החל ונמשך במהלך המשמרת. לאור האמור, כך נקבע, לא היה בפטירתו של המנוח בבית החולים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אירועי המשמרת.

           השופטת הוסיפה וקבעה כי לשיטתה, הוכח בנסיבות העניין כי מותו של המנוח אירע בזמן שירותו, למרות השעות שחלפו עד לפטירתו בבית החולים. הודגש כי המחוקק תיקן את חוק התגמולים (בתיקון מס' 11, התשל"ה-1975), מתוך דאגה למשפחות חיילים שנספו במערכות ישראל, ובחר להעביר אל קצין התגמולים את החובה להוכיח העדר קשר בין השירות לבין המוות. עוד הודגשה המדיניות הנקוטה בידי בתי המשפט מאז ומעולם, להיטיב עם הנכים ועם משפחות הנספים. בהתחשב באלה, הגיעה שופטת המיעוט למסקנה כי במקרה הנדון לא עמד קצין התגמולים בנטל שהוטל עליו, להוכיח כי שום גורם מגורמי השירות לא יכול היה לגרום למותו של המנוח: "שני הרופאים המומחים שהביעו דעתם בפרשה זו" – כך קבעה –  "מגששים באפלה. כל אחד מהם מעלה השערות לגבי סיבת המוות שלא נחשפה, בהעדר נתיחה שלאחר המוות. לא זו אף זו, ד"ר תמרי [המומחה מטעם קצין התגמולים] יצא מנקודת הנחה שגויה שדוד [המנוח] לא טופל ביתר לחץ דם שממנו סבל בעבר.... דווקא משום שסיבת המוות לא נחשפה, ראוי לצעוד לקראת המשפחה השכולה. קצין התגמולים לא יצא ידי חובה להוכיח 'היפוכו של דבר' ולשכנע כי מעגל האפשרויות למותו של דוד [המנוח] נסגר. השאלה האם היו חייו ניצלים אלמלא השירות שאליו נקרא באותו לילה גורלי, נותרה ללא מענה. הספק הפועל לטובת המערערת [המבקשת], מוביל לקבלת הערעור".       

בקשת רשות הערעור

7.        המבקשת עותרת כי תינתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת סבורה כי יש להחיל על המקרה דנן את החזקה שסעיף 2ב' לחוק התגמולים, ולקבוע, בהסתמך על חזקה זו, כי לא עלה בידי קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר", לאמור: שהמנוח היה מת בכל מקרה גם אלמלא שירותו במשמר האזרחי. בבקשתה היא חוזרת ומציינת כי על פי הנחיות משטרת ישראל והמשמר האזרחי, יש לפנות מתנדב בהקדם האפשרי למוסד רפואי מתאים לקבלת טיפול ראשוני. במקרה דנן, כך נטען, למרות שהמנוח החל לחוש ברע והתלונן על סימנים מובהקים לאירוע לב – במקום לפנותו בהקדם האפשרי לבית חולים לקבלת טיפול ראשוני, הוא הוסע למקום האירוע, המתין שם במהלך הטיפול באירוע תוך שהוא סובל מקוצר נשימה וכאבים, ובסופו של דבר לא פונה לבית חולים אלא הוסע לביתו.

8.        המשיבה מצידה סבורה כי אין ליתן בנסיבות המקרה דנן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתגובתה לבקשת רשות הערעור טענה המשיבה תחילה כי מאחר שהמנוח הלך לעולמו מספר שעות לאחר שסיים את משמרתו במשמר האזרחי, לא חלה החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 2ב לחוק התגמולים ונטל ההוכחה נותר מוטל על המבקשת. לאחר שנתקיים דיון בפנינו, נתבקשה המשיבה לשקול פעם נוספת את עמדתה בתיק. בהודעה מעדכנת שהוגשה מטעמה, הודיעה המשיבה כי הגם שלגישתה ההחלטה אם יש להחיל את החזקה שבסעיף 2ב' על מקרה זה היא גבולית, הרי שבנסיבותיו הספציפיות והייחודיות של המקרה, מסכימה היא שיש להחיל על המשיב את החזקה. ואולם, המשיבה סבורה כי גם בהחלת החזקה, עדין לא מתקיימת דרישת "עקב השירות", שכן המשיבה עמדה בנטל והוכיחה את "היפוכו של דבר". הראיות בתיק מצביעות על כך שחבריו של המנוח למשמרת פעלו במהלכה בצורה תקינה וסבירה, ואין בדרך התנהלותם כדי לקיים קשר סיבתי בין השירות לבין פטירתו של המנוח.

דיון

9.        החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שנתנה. סבורני כי דין הערעור להתקבל.

           חוק התגמולים קובע את זכאותם של בני משפחתו של נספה לקבל תגמולים לפי החוק, מקום בו הנספה מת "כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו" (ראו הגדרת "נספה" בסעיף 1 לחוק התגמולים). סעיף 2ב לחוק התגמולים קובע, כאמור, חזקה ראייתית לפיה:

"בחזקת מוות עקב השירות לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר" [הדגשה הוספה].

           בירור זכאותה של המבקשת על פי חוק התגמולים מחייב הכרעה בשתי שאלות: ראשית, יש להכריע אם בעלה המנוח של המבקשת נפטר בתקופת שירותו כמתנדב במשמר האזרחי. מקום בו נקבע כי הנספה נפטר בתקופת שירותו – תחול החזקה הראייתית האמורה, שבסעיף 2ב לחוק התגמולים; השאלה השניה הדורשת הכרעה היא אם פטירתו של המנוח ארעה עקב שירותו זה.

פטירה בתקופת השירות

10.      הצדדים, כמו גם שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי, נחלקו ביניהם באשר לשאלה הראשונה. כזכור, קבעו שופטי הרוב כי המנוח לא נפטר בתקופת שירותו, שכן הוא הלך לעולמו שעות ספורות לאחר תום משמרתו במשמר האזרחי. שופטת המיעוט לעומתם, סברה כי בנסיבות העניין הוכח כי מותו של המנוח אירע בזמן שירותו, למרות השעות שחלפו עד לפטירתו של המנוח בבית החולים. נפקות ההכרעה בשאלה זו היא לעניין תחולתה של החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק התגמולים; כאמור, הסכימה המשיבה, בהגינותה, כי בנסיבותיו הספציפיות והייחודיות של העניין, יש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק התגמולים, ומשכך – מתייתר הצורך לדון בשאלה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, מצאתי לציין כי בנסיבות העניין, סבור אני כי בדין ובצדק הכירה המשיבה בתחולתה של החזקה שבסעיף 2ב על המקרה שלפנינו.

           עובדותיו של המקרה אינן שנויות במחלוקת: המנוח החל להתלונן על הכאבים בחזהו ועל קשיי נשימה – סימנים מובהקים לאירוע לב – במהלך משמרתו במשמר האזרחי, זאת מיד לאחר שהוזעק על מנת לסייע לשוטרים לטפל באירוע אלים, ועת שהיה בדרכו למקום האירוע. הסימפטומים עליהם התלונן המנוח נמשכו לאורך כל משמרתו (כשבמקביל השוטרים ופנחס מתמודדים עם האירוע האלים), ובאו אל קיצם, באופן טרגי, במותו של המנוח שעות ספורות לאחר שהוחזר לביתו. אכן, המנוח הושב לביתו בתום משמרתו ונפטר בבית החולים, אולם בנסיבות המתוארות, בהתחשב בכך שמדובר באירוע בריאותי מתמשך ורציף, שהחל במהלך משמרתו של המנוח, נמשך לכל אורכה ונסתיים בסמוך לאחר מכן בפטירתו של המנוח – אין בידי לקבל פרשנות לפיה מדובר בפטירה שארעה לאחר תום תקופת השירות. ההכרעה אם מדובר בפטירה שארעה בתקופת השירות, צריך שתביא בחשבון גם את אופיו המיוחד של השירות שביצע המנוח. פרשנות סבירה והגיונית של המונח "תקופת השירות" אינה יכולה להתעלם מן העובדה שהמנוח שירת בהתנדבות במשמר האזרחי, במשמרות קצובות בנות מספר שעות כל אחת. ההלכה המחייבת כי הפטירה תהיה במהלך "שירות פעיל ממש" (השוו: ר"ע 723/85 גביש נ' קצין התגמולים, פ"ד לט (4) 760 (1986)) רלבנטית ככל שמדובר בשירות צבאי ממושך, אך אינה הולמת את המקרה שלפנינו, בו החל האירוע הטרגי שהוביל לפטירה בתוך תקופת השירות הקצובה, נמשך ברצף והסתיים שעות ספורות לאחריה במותו של המנוח.

פטירה עקב השירות

11.      האם ארעה פטירתו של המנוח עקב שירותו? לאור החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק התגמולים, יש לבחון אם עלה בידי קצין התגמולים לעמוד בנטל המוטל עליו מכוח סעיף זה, להוכיח העדר קשר סיבתי בין שירותו של המנוח לבין האירוע שהביא לפטירתו. המשיבה סבורה כי עלה בידה להוכיח את "היפוכו של דבר", לאמור כי מותו של המנוח לא נגרם עקב השירות. אין בידי לקבל עמדה זו.

           במקרה דנן טוענת המבקשת, בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעמה, ד"ר רביד, כי הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו נעוץ בעיכוב הבלתי סביר בהגעתו לבית החולים וכי השעות בהן לא זכה המנוח לטיפול רפואי היו גורליות והביאו לאירוע הטרגי. ד"ר רביד לא התיימר לקבוע בחוות דעתו את סיבת המוות. המשיבה מצידה טוענת כי הראיות שבתיק מצביעות על כך שחבריו של המנוח למשמרת פעלו בצורה תקינה וסבירה, וכי אין בדרך התנהלותם כדי לקיים קשר סיבתי בין השירות לבין פטירתו של המנוח. המומחה מטעם קצין התגמולים (להלן: ד"ר תמרי) סבר כי המנוח לקה בדיסקציה של אארוטה, הנובעת, במרבית המקרים, מנמק של החלק האמצעי של דופן האאורטה. נמק כזה במרבית המקרים הוא תוצאה של מחלה תורשתית ניוונית של רקמת החיבור, או עקב טרשת כלי דם שסיבתה יתר לחץ דם, יתר שומנים, עישון וסכרת. ואולם – כך ציין ד"ר תמרי בחוות דעתו – " כל עוד לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות אי אפשר לקבוע האם היה נמק כזה בדופן האאורטה".

           הנה כי כן, אין חולק כי הגורם למותו של המנוח לא הוברר ונותר בגדר הספקולציה. הרופאים המומחים שחיוו דעתם מטעם שני הצדדים, העלו השערות שונות באשר לסיבת מותו של המנוח, אולם בהעדר נתיחה שלאחר המוות – לא נמצאה סיבת המוות. הלכה היא כי "כאשר אין לאל ידו של אף אחד מהצדדים להביא ראיה משכנעת בדבר השאלה מה גרם למחלה הקטלנית, וכאשר עומד בית המשפט בנקודה זו בפני תוצאה של 'תיקו', אזי יהיה הדבר לרועץ לקצין התגמולים, ותביעתם של חברי משפחת המנוח על פי החוק דינה להתקבל" (ראו: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 650). הלכה זו עולה בקנה אחד ומשתלבת עם מדיניותו של בית משפט זה "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון למען המדינה" (שם, בעמ' 655 לעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959). בנסיבות אלה, אין מנוס לדעתי מן המסקנה כי קצין התגמולים לא עמד בנטל המוטל עליו. משכך – קמה זכאותם של המבקשת-האלמנה ושל היתומים לתגמולים על פי חוק התגמולים. אשר על כן, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך דינה של המבקשת בסך 10,000 ש"ח.

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל:

           אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א.       לאחר העיון מצטרף אני להכרעתו של חברי המשנה לנשיאה. ביום 24.3.09 כתבתי, "לא בלי התלבטות החלטתי להעביר [את התיק] להרכב". מאז הסכים המשיב - בהודעה מעדכנת שניתנה לאחר הדיון בפנינו, ובניגוד לעמדת הרוב בבית המשפט קמא, להחיל על המקרה את החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950.

ב.       אכן, מקובלת עלי הסתייגות המשיב לגבי "גבוליות" תחולת החזקה, והאמירה כי הסכמתו נובעת "מהנסיבות הספציפיות והייחודיות של המקרה". ועם זאת, משניתנה הסכמה, ובהתחשב בעמימות האופפת את המקרה (ובכלל זאת את סיבת המוות), יש להחלתה השלכות אופרטיביות. כך, בין היתר, נוכח העובדה שדעת הרוב בבית המשפט המחוזי התמקדה באי תחולת החזקה, ולמעשה (למעט האמירה "גם לו היה הנטל מוטל על המשיב, יש בראיות כדי הרמת הנטל") לא הונחה בפנינו תשתית המסבירה מדוע עמד המשיב בנטל אילו היה מוטל עליו, על פי הטיעון המשפטי הבסיסי של העדר תחולת החזקה.

ג.       ועוד, המנוח אכן חש שיפור מסוים, סיים את המשמרת (לערך בחצות) ורק כעבור מספר שעות התפנה לבית החולים. ברם, בלבי מקנן הספק, שמא אילולא היה באמצע משמרת, היה המנוח מתפנה לבית החולים בשעה (בין 23:45-22:45) בה חש כאבים בעוצמה משמעותית. כך תיארה שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי (השופטת שטרנברג-אליעז) את שעבר על המנוח באותה שעה:

"במהלך הנסיעה החל להתלונן על כאבים עזים בגבו, קשיי נשימה, כאב בחזה ובשיניו. נוכח מצבו לא עלה בידו להמשיך לנהוג. דוד העביר את ההגה לחברו פנחס והרכב המשיך בנסיעה לעבר צומת אלמוג. בהגיעם לצומת לא יכול היה דוד לרדת מהניידת והסביר לשוטרים שהיו במקום האירוע כי חש ברע. פניו היו מעוותות מכאב והוא ישב כפוף כשידיו לופתות את חזהו. פנחס הצטרף אל השוטרים שעסקו בהשבת הסדר לכנו והעברת הנחקרים לרכב המשטרה. כל אותה עת שהה דוד בניידת. השניים התבקשו להתלוות לשוטרים לתחנת מעלה אדומים, אך פנחס סרב, מפאת מצבו של דוד" (ההדגשות הוספו - א"ר)

בהינתן כאבים בעוצמה זו, ניתן אולי להניח שאדם שאינו בעיצומה של משמרת היה פונה לקבלת טיפול רפואי, ויתכן שלפניה מוקדמת יותר לקבל טיפול היתה יכולה להיות בנסיבות משמעות אופרטיבית. אין להוציא מכלל אפשרות כל עיקר, כי אכן נפטר המנוח לעולמו בשל התפרקות אבי העורקים, כדעת ד"ר תמרי מומחה המשיב. ואולם משעבר הנטל אל המשיב, ומשהסכים ליטול על עצמו את תוצאותיו של ספק, ונוכח העמימות העוטפת את המקרה בהיעדר נתיחה, מצטרף אני להכרעתו של חברי המשנה לנשיאה.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

         ניתן היום, כ"ח באב התש"ע (8.8.2010).