פסקי דין

פלוני נ. בית הדין האזורי תל אביב

השופטת א' חיות:

           עתירה זו מופנית נגד שורה של החלטות ופסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ובית הדין הרבני הגדול במסגרת הליך גירושין המתנהל זה מספר שנים בין העותרת ובין המשיב 3 (להלן: המשיב).

הרקע העובדתי הצריך לעניין

1.        בשנת 2000 נישאו העותרת והמשיב זו לזה בנישואין אזרחיים במדינת ניו-יורק בארצות-הברית. חצי שנה לפני נישואיהם הגיעו השניים לישראל וחתמו ביום 30.3.2000 על הסכם יחסי ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (להלן: הסכם הממון). בהסכם זה נקבע בין היתר, כי כל צד רשאי להפסיק את המגורים המשותפים או את הקשר בין הצדדים, בהודעה פורמאלית מטעמו שתישלח אל הצד השני (סעיף 4 להסכם). בנוסף נקבע כי עם מתן הודעה כאמור ישלם המשיב לעותרת סכומי כסף שונים, שגובהם יהא תלוי במועד בו הוחלט להפסיק את הקשר וכן בשאלה האם שווי נכסיו של המשיב ירד במהלך תקופת הנישואין (אולם בכל מקרה נקבע כי הפיצוי לא יפחת מסכום של 400,000 דולר ארה"ב). בנוסף ובכל הנוגע לאופן תשלום הפיצוי נקבע כי עם מסירת ההודעה כאמור ישלם המשיב לעותרת 400,000 דולר ארה"ב ויתרת הסכום תשולם בשלושה תשלומים שווים לאחר מכן (להלן: מנגנון הפיצוי הקבוע). עוד נקבע בהסכם כי אם יימצא שהסכום המהווה 15% מהרכוש החדש שצברו בני הזוג במהלך הקשר (להלן: הרכוש החדש) הינו גבוה מהסכום נשוא מנגנון הפיצוי הקבוע, אזי תהא העותרת זכאית לקבל את אותו הסכום חלף הפיצוי הקבוע (להלן: מנגנון הפיצוי המבוסס על הרכוש החדש). בסעיפים 6(א) ו- 11 להסכם נקבע כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין חלקו של המשיב ברכוש ובכל הנוגע לשוויו של הרכוש החדש, יכריע בסוגיות אלו רואה-חשבון שימונה על-ידי הצדדים בהסכמה (ובאין הסכמה, ימונה על-ידי עורך-הדין שערך את הסכם הממון, עו"ד יוסי מנדלסון).

           לאחר שנחתם הסכם הממון שבו בני הזוג לארצות-הברית שם נולדה ביתם. בשלב מסוים עלו היחסים בין השניים על שרטון ובחודש ינואר 2005 הגיע המשיב לישראל ושלח אל העותרת, ביום 30.1.2005, "הודעה פורמלית על הפסקת המגורים המשותפים והקשר בין הצדדים" לפי סעיף 4 להסכם הממון (להלן: הודעת הפרידה). בהמשך, ביום 2.2.2005 הגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין הרבני האזורי) תביעת גירושין נגד העותרת, וביקש לכרוך בה את סוגיות המזונות, המשמורת והסדרי הראייה של הבת הקטינה (להלן: תביעת הגירושין).

2.        כשבוע לאחר מכן, ביום 10.2.2005, הגישה העותרת תביעת גירושין לבית המשפט העליון במדינת ניו-יורק שבארצות-הברית (The Supreme Court of the State of New York, New York County) (להלן, בהתאמה: תובענת העותרת ו- בית המשפט האמריקאי) וסמוך לאחר הגשת התובענה ניתן על ידי בית המשפט האמריקאי, לבקשת העותרת, צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) האוסר על המשיב לעשות דיספוזיציה בנכסים שונים. לאחר שנתקבלה תגובת המשיב לבקשה למתן צו מניעה זמני, הורה בית המשפט האמריקאי ביום 1.4.2005 על צמצום הצו בציינו בין היתר שהעותרת לא הזכירה בבקשה את תובענת הגירושין שהגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי. בהמשך (ביום 20.1.2006) סילק בית המשפט האמריקאי את תובענת העותרת על הסף מחמת פורום לא נאות, בין היתר נוכח קביעתו לפיה מרכז חייהם של הצדדים הוא בישראל ולא בניו יורק.

3.        במקביל להגשת התובענה בבית המשפט האמריקאי על-ידי העותרת, החל בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת הגירושין שהגיש המשיב. בהחלטתו מיום 21.12.2005 קבע בית הדין כי הוא רכש סמכות לדון בתובענה כמו גם בסוגיית המשמורת של הבת הקטינה נוכח העובדה שהצדדים "לא עקרו את קביעותם מישראל". בנוסף קבע בית הדין כי העותרת אינה זכאית למזונות מן הטעם שהצדדים התחתנו בנישואין אזרחיים (להלן: ההחלטה בסוגיית הסמכות העניינית). העותרת הגישה לבית-הדין הרבני הגדול ערעור על החלטה זו ובפסק-דינו מיום 28.2.2006 קבע בית הדין הרבני הגדול כי "אין לצדדים מקום אחר לדיון, אלא בישראל, וזאת גם לפי קביעת ביה"מ האמריקאי. ובפרט לאור העובדה שהצדדים הם אזרחי ישראל ומרכז חייהם בה" (להלן: פסק-הדין בערעור על ההחלטה בסוגיית הסמכות העניינית). בינתיים המשיך התיק להתנהל בבית הדין הרבני האזורי לצורך הכרעה בתובענה לגופה וביום 1.8.2006 נתן בית הדין את פסק-דינו (להלן: פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי) בו חזר וקבע כי העותרת אינה זכאית למזונות. בנוסף קבע בית הדין כי העותרת אינה זכאית לזכויות נוספות מעבר לאלו שנקבעו בהסכם הממון וכלשונו, "חוץ מהאמור בהסכם אין לאף צד על זולתו כל תביעות וזכויות מכל סוג שהיא". לבסוף דחה בית הדין הרבני האזורי את טענת העותרת כי המשיב הפר את הסכם הממון בכך שלא העביר לה סכום של 400,000 דולר ארה"ב עם מתן הודעת הפרידה ועוד הוא דחה את טענת העותרת כי המשיב הבריח סכום של למעלה מ- 2 מליון דולר ארה"ב מחשבון בנק בארה"ב (להלן: חשבון הבנק). בהקשר זה קבע בית הדין, כי אף שהעותרת נרשמה כבעלים באותו החשבון, לא היה בכוונתו של המשיב להקנות לה זכות בעלות בו.

4.        העותרת לא השלימה עם פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 1.8.2006 והגישה עליו ערעור לבית הדין הרבני הגדול. במסגרת דיון מקדמי בערעור הורה בית הדין הרבני הגדול (הדיינים ש' עמאר, ש' דיכובסקי ו- ע' בר שלום) ביום 7.11.2006 על מינוי רואה חשבון שיכריע בטענות העותרת בעניין הפרת הסכם הממון על ידי המשיב, ובשאלה האם העותרת זכאית למזונות על-פי הוראות ההסכם. בית הדין קבע כי זהותו של רואה החשבון תיקבע, בהתאם להוראות ההסכם, על-ידי עו"ד יוסי מנדלסון. כפועל יוצא מהחלטה זו מונה רואה-חשבון (להלן: רואה החשבון), אשר הגיש לבית הדין הרבני הגדול את חוות-דעתו הראשונה ביום 8.7.2008, אליה צירף בקשה למתן הוראות בה טען כי העותרת לא המציאה לו את המסמכים הנדרשים הנוגעים לחלקה ברכוש ומכאן, שאין ביכולתו לקבוע את תשלומי האיזון. ביום 5.8.2008 קבע בית הדין הרבני הגדול, כי נוכח האמור בבקשה למתן הוראות, רשאי רואה החשבון להשלים את חוות דעתו לפי "אומדן דעת" וכפי שיראה לו (ההחלטה ניתנה על ידי הדיין ש' דיכובסקי). בהמשך, העביר רואה החשבון לצדדים ביום 21.12.2008 טיוטא של חוות הדעת המשלימה מטעמו (להלן: טיוטת חוות-הדעת), אליה צירף טיוטא של בקשה למתן הוראות (להלן: טיוטת הבקשה למתן הוראות), בה ציין כי טיוטת חוות הדעת מוגשת לאחר השלמת מסמכים ונתונים מטעם הצדדים, תוך שיתוף פעולה מצד העותרת.

5.        ביום 1.3.2009 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול הודעה בה ציינה כי רואה החשבון מסרב להעביר לידיה את המסמכים עליהם נסמך בחוות-דעתו, ולפיכך ביקשה כי בית הדין יורה לרואה החשבון להעביר לרשותה את אותם מסמכים. ביום 5.3.2009 קבע בית הדין הרבני הגדול (הדיין ש' דיכובסקי) כי על העותרת לשלם לרואה החשבון את חלקה בשכר הטרחה וביום 10.5.2009 העביר רואה החשבון לצדדים טיוטה נוספת של חוות הדעת. כעבור יומיים, ביום 12.5.2009, הוא הגיש את חוות דעתו הסופית לבית הדין הרבני הגדול בה הדגיש כי טיוטות חוות הדעת שהועברו לצדדים "בטלות ומבוטלות" (להלן: חוות-הדעת הסופית). בחוות-הדעת הסופית קבע רואה החשבון כי הוא לא איתר נכסים חדשים שצברו בני הזוג במהלך נישואיהם ולכן קבע כי יש להעמיד את גובה הפיצוי בהתבסס על מנגנון הפיצוי הקבוע. רואה החשבון הוסיף וקבע כי על בסיס האומדן של נכסי בני-הזוג שערך, מחויב המשיב לשלם לעותרת סכום של 431,000 דולר ארה"ב. בעניין זה ציין רואה החשבון, כי בכל הנוגע לאחת מהסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים והיא, האם הנכסים המשויכים לנאמנות של משפחת המשיב (להלן: נכסי הנאמנות המשפחתית) אמורים להיכלל בחישוב חלקו של המשיב ברכוש, עולה מן המסמכים שהציג המשיב כי הנאמנות המשפחתית הינה נאמנות בלתי הדירה ולכן היא אינה מהווה חלק מרכושו של המשיב. רואה החשבון ציין בהקשר זה כי אפילו היה מקום לכלול את נכסי הנאמנות המשפחתית כחלק מרכושו של המשיב, היה הדבר מגדיל את סכום הפיצוי ב- 21,000 דולר ארה"ב.

6.        ביום 3.6.2009 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול בקשה לפסילת חוות-הדעת הסופית (להלן: בקשת הפסילה) בה טענת כי רואה החשבון התעלם ממסמכים שמסרה לו וסירב להעביר לעיונה מסמכים שהגיש המשיב. כמו כן טענה העותרת כי רואה החשבון לא היה מוסמך להכריע בסוגיית אופיה של הנאמנות המשפחתית שכן הוראות הסכם הממון הסמיכו אותו לאמוד אך ורק את שווי רכושו של המשיב ולקבוע את תשלומי האיזון. דיון בבקשת הפסילה התקיים בפני בית הדין הרבני הגדול ביום 7.7.2009. בשלב זה חל שינוי בהרכב הדיינים ותחת הדיין ש' דיכובסקי אשר פרש לגמלאות החל לדון בערעור הדיין צ' בוארון. במהלך הדיון הודיע ב"כ המשיב כי על מנת להסיר כל מחלוקת בעניין נכסי הנאמנות, מוכן המשיב לשלם לעותרת סכום נוסף של 21,000 דולר ארה"ב המהווה, על פי חוות-הדעת הסופית, את סכום הפיצוי הנוסף שהעותרת צריכה לקבל על פי האומדן הכולל את נכסי הנאמנות המשפחתית בנכסיו של המשיב. אולם, העותרת עמדה על בקשת הפסילה במהלך הדיון ואף הוסיפה וטענה כי רואה החשבון התעלם מהעובדה שהמשיב הבריח למעלה מ- 2 מליון דולר ארה"ב מחשבון הבנק, בו היתה רשומה כבעלים. בעקבות הדיון קבע בית הדין הרבני הגדול (הדיינים ש' עמאר, ע' בר שלום ו- צ' בוארון) ביום 14.7.2009 כי על רואה החשבון להגיב לטענות שהעלתה העותרת בבקשת הפסילה ובמהלך הדיון. בתגובתו מיום 9.8.2009 דחה רואה החשבון את טענות העותרת וציין, בין היתר, כי הסכום שמשך המשיב מחשבון הבנק הועבר לחשבון אחר ונכלל באומדן המסכם. תגובת העותרת לתגובת רואה החשבון הוגשה לבית הדין הרבני הגדול עוד באותו היום.

7.        ביום 30.12.2009 ניתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול (הדיינים ש' עמאר, ע' בר שלום ו- צ' בוארון) בו אושרה חוות-הדעת הסופית ובו נקבע כי על המשיב לעותרת את הסכום שקבע רואה החשבון (431,000 דולר ארה"ב) בתוספת סכום של 21,000 דולר ארה"ב אותו הסכים המשיב לשלם לעותרת נוכח טענותיה בנוגע לנכסי הנאמנות המשפחתית. בית הדין הדגיש כי נוכח הסכמת המשיב לשלם לעותרת סכום זה אין עוד צורך להכריע בטענות העותרת בעניין הבעלות על נכסי הנאמנות המשפחתית ועוד ציין כי אין מקום לדון בבקשת העותרת לפסול את חוות-הדעת הסופית, נוכח העובדה שההחלטה מיום 14.7.2009 לפנות אל רואה החשבון על מנת שיגיב לטענות העותרת, נתקבלה בהסכמת הצדדים. לפיכך קבע בית הדין כי הוא מאשר את האמור בחוות-הדעת הסופית והוסיף כי על העותרת למסור תצהיר בתוך שלושים ימים המאשר כי היא תתייצב בבית הדין על מנת לקבל את הגט. לבסוף הדגיש בית הדין כי המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לערך המיטלטלין שבבעלותם תידון בפני בית הדין הרבני האזורי "ושם ידונו בזה ללא כל קשר לגט ולסכום שנקבע".

העתירה וטענות הצדדים

8.        העתירה דנן מופנית נגד פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 1.8.2006 עליו הגישה העותרת את הערעור לבית הדין הרבני הגדול; נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 5.8.2008 הקובעת כי רואה החשבון מוסמך להשלים את חוות דעתו לפי "אומדן דעת" וכפי שיראה לו; נגד החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 5.3.2009 המורה לעותרת לשלם רואה החשבון את חלקה בשכר הטרחה; ולבסוף, נגד פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 30.12.2009 (ונגד חוות-הדעת הסופית שאושרה בפסק-הדין).

             אשר לפסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי טוענת העותרת כי בית הדין לא רכש סמכות עניינית לדון בתביעת הגירושין. בהקשר זה מפנה העותרת לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 הקובע כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". לטענתה, אף שאין חולק כי היא והמשיב הינם יהודים ואזרחי ישראל, אין לראות בהם כמי ששהו בישראל בעת הגשת התובענה (במשמעות סעיף 1 הנ"ל). בהקשר זה מוסיפה העותרת ומדגישה כי אפילו אם רכש בית הדין סמכות מקבילה לדון בתובענה, מבחן מירב הזיקות מוביל במקרה דנן למסקנה כי היה מקום לדון בה בארצות-הברית ולטענתה הצדדים לא התכוונו לשוב ולהתגורר בארץ. בכל הנוגע להחלטותיו ולפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול, טוענת העותרת כי נפל פגם של חוסר סמכות בהליך, נוכח העובדה שבמהלך הדיון בו הוחלף הדיין מ' דיכובסקי בדיין אחר בלא שניתנה לצדדים זכות טיעון בהקשר זה. כמו כן מלינה העותרת על כך שבית הדין הרבני הגדול לא נעתר לבקשתה להחזיר את התיק לבית הדין הרבני האזורי על מנת לאפשר לה לחקור את רואה החשבון ועדים נוספים. בהקשר זה מוסיפה העותרת וטוענת כי היה על בית הדין הרבני הגדול לאפשר לה לחקור את רואה החשבון בטרם ניתנה ההחלטה מיום 5.3.2009 המורה לה לשלם לו את חלקה בשכר הטרחה. אשר להחלטה מיום 5.8.2008, בה קבע בית הדין הרבני הגדול כי רואה החשבון מוסמך להשלים את חוות דעתו לפי "אומדן דעת" וכפי שיראה לו, טוענת העותרת כי משמעותה של החלטה זו הינה שרואה החשבון מונה על-ידי בית הדין כבורר שתפקידו להכריע בסוגיית הנאמנות המשפחתית וזאת בחריגה מהסכם הממון. לבסוף מלינה העותרת על כך שבית הדין הרבני הגדול התעלם מבקשתה להורות לרואה החשבון להעביר לעיונה מסמכים שהגיש לו המשיב במהלך עריכת חוות-הדעת.

9.        המשיב מצידו סבור כי לא קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות ובפסקי-הדין נשוא העתירה. לטענת המשיב נמנעה העותרת מלפרט בעתירה נתונים עובדתיים שונים ומשכך היא לוקה בחוסר נקיון כפיים המצדיק את דחייתה על הסף מטעם זה בלבד. בכל הנוגע לטענות העותרת כנגד פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי, סבור המשיב כי בית הדין רכש סמכות לדון בתובענה ובנוסף הוא מדגיש כי העתירה דנן, ככל שהיא תוקפת את פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי, הוגשה בשיהוי רב לאחר שהעותרת מיצתה את הליכי הערעור בשאלת הסמכות העניינית. אשר להליך שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול, טוען המשיב כי החלטתו של בית הדין לחייב את העותרת לשלם לרואה החשבון את חלקה בשכר טרחתו הינה החלטה דיונית שאין מקום להתערב בה מה גם שעסקינן ברואה חשבון שמונה מכוח הסכמת הצדדים בהסכם הממון. אשר לפגמים הנטענים בחוות-הדעת הסופית טוען המשיב כי רואה החשבון לקח בחשבון את כלל הכספים שהיו בחשבונות הבנקים השונים של המשיב ולכן שגויה טענת העותרת כי חוות-הדעת הסופית התעלמה מסכומים שונים שהעביר המשיב מחשבון הבנק לחשבון אחר. המשיב מוסיף וטוען כי סוגיית כספי הנאמנות המשפחתית התייתרה לאחר שהסכים לשלם לעותרת סכום של 21,000 דולר ארה"ב המהווה, על פי חוות-הדעת הסופית, את סכום הפיצוי הנוסף שהיה עליו לשלם לה ככל שנכסי הנאמנות ייחשבו כנכסיו שלו. אשר לטענות העותרת כי לא התאפשר לה לחקור את רואה החשבון מדגיש המשיב כי לעותרת ניתנו אינספור הזדמנויות לטעון את טענותיה בפני רואה החשבון ובנוסף הוא מדגיש כי במהלך הדיון מיום 7.7.2009 התיר בית הדין הרבני הגדול לצדדים לפנות לרואה החשבון בבקשות הבהרה ואף ביקש בהסכמת העותרת את תגובתו לבקשת הפסילה. המשיב סבור אפוא כי לא נפל פגם בכך שלא ניתנה לעותרת אפשרות לחקור את רואה החשבון. לבסוף טוען המשיב כי לא נפל פגם של חוסר סמכות בפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בשל החלפתו של הדיין מ' דיכובסקי שפרש לגמלאות, בדיין אחר.

דיון

10.      הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני, וכי התערבותו בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הדתי וכן לאותם המקרים בהם נדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פיסקה 10 (טרם פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 8922/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (טרם פורסם, 4.11.2007); בג"צ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פיסקה 5 (21.1.2008)). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטות ובפסקי-הדין של בתי הדין הרבניים. טענות העותרת כי בית הדין הרבני האזורי לא רכש סמכות עניינית לדון בתובענת הגירושין שהגיש המשיב, וכי הפורום הנאות לדון בה הינו הפורום האמריקאי, תוקפות הליך שהדיון בו בבית הדין הרבני האזורי הסתיים כבר ביום 1.8.2006, כארבע שנים לפני הגשת העתירה שבכאן. בשל השיהוי הניכר שנפל בהגשת העתירה בהקשר זה, דין טענותיה של העותרת בסוגיית הסמכות להידחות על הסף ומטעם זה בלבד. לכך יש להוסיף את העובדה שבית המשפט האמריקאי קבע בפסק-דינו מיום 20.1.2006 כי הפורום הנאות לדון בטענות הצדדים הינו בית הדין הרבני האזורי ואין חולק כי העותרת לא השיגה על החלטה זו. בנוסף, החלטתו של בית-הדין הרבני האזורי כי הוא רכש סמכות לדון בתובענת הגירושין אושרה בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 28.2.2006, אשר כלל לא נתקפה במסגרת העתירות שבכאן.

11.      עיקר טענותיה של העותרת מופנה נגד ההליך שהתקיים בבית הדין הרבני הגדול במסגרת הערעור על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי. לא מצאתי כי נפל בהליך זה פגם של חוסר סמכות או של חריגה מכללי הצדק הטבעי המצדיק את התערבותנו. אשר לטענותיה של העותרת בדבר פגמים שנפלו כביכול בחוות דעתו של רואה החשבון (הנוגעים להעברת הכספים מחשבון הבנק ולסוגיית הבעלות בנכסי הנאמנות המשפחתית), נראה כי אלו קיבלו מענה בפסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בו הובהר כי המשיב מסכים לשלם לעותרת פיצוי כאילו נכללו נכסי הנאמנות המשפחתית בנכסיו. משכך, אפילו אם נניח לטובת העותרת (בלא לקבוע מסמרות) כי רואה החשבון חרג מסמכותו בכך שקבע כי נכסי הנאמנות הינם בלתי הדירים, לא היה בכך כדי להשפיע על גובה הפיצוי ומשכך לא נגרם לעותרת כל נזק כתוצאה מקביעותיו של רואה החשבון בהקשר זה. בנוסף, לא נסתר האמור בחוות-הדעת הסופית לפיה העובדה שהמשיב ביצע העברות כספים מחשבון הבנק לחשבון אחר, אינה מעלה או מורידה לעניין גובה הפיצוי. העותרת מוסיפה וטוענת, כי היה על בית הדין הרבני הגדול לאפשר לה לחקור את רואה החשבון (וכן עדים נוספים) על חוות הדעת וכי משלא הותר לה לעשות כן חרג בית הדין הרבני הגדול מכללי הצדק הטבעי. דין הטענה להידחות שכן העותרת לא הצביעה על כל נזק שנגרם לה בשל העובדה שרואה החשבון לא נחקר על ידי בא-כוחה. זאת, בייחוד נוכח העובדה שנערכו פגישות רבות בין הצדדים ובין רואה החשבון אשר אף התבקש להגיב על בקשת הפסילה של העותרת לאחר הדיון מיום 7.7.2009. החלטתו של בית הדין הרבני הגדול המורה למבקשת לשלם לרואה החשבון את חלקה בשכר-טרחתו אף היא אינה מצדיקה התערבות, ולעניין זה יודגש כי עסקינן ברואה-חשבון שמונה על פי מנגנון מוסכם שקבעו הצדדים במסגרת הסכם הממון.

12.      לבסוף טוענת העותרת כי יש לבטל את פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול בשל העובדה שבמהלך הדיון בערעור פרש הדיין מ' דיכובסקי ותחתיו בא דיין אחר, בלא שבית-הדין הרבני הגדול שמע את טענות הצדדים בעניין זה. דין הטענה להידחות וכבר נפסק בהקשר זה כי "כאשר נבצר מחבר במותב שהחל בדיון לסיים את הדיון, ניתן להחליפו בחבר אחר, והמותב החדש יכול אז להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק" (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2) 153, 169 (1999); והשוו לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בענייננו אין חולק כי נבצר מהדיין מ' דיכובסקי להמשיך ולדון בתיק עקב פרישתו, ומשכך רשאי היה בית-הדין הרבני הגדול להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק.

           העותרת מפנה בהקשר זה לתקנה עא לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנה עא) הקובעת כי:

"הועבר משפט, אחרי שהחל הדיון בו, מהרכב בית-דין אחד להרכב בית-דין אחר או שבא שינוי בהרכב בית הדין – יחליט בית הדין בהרכב החדש, לאחר שמיעת דברי הצדדים בעל-פה או בכתב לפי החלטת בית הדין, אם להמשיך את הדיון מאותו השלב שבו נפסק הדיון בהרכב הקודם או להתחיל את המשפט מהתחלתו או מאחד השלבים הקודמים. הוראה זו תחול גם על העברת משפט מהרכב להרכב בבית הדין הרבני הגדול". [ההדגשה הוספה].

           אכן, בכל הנוגע לסדרי הדין בבתי הדין הרבניים האזוריים, קובעת תקנה עא כי מקום בו "הועבר משפט, אחרי שהחל הדיון בו, מהרכב בית-דין אחד להרכב בית-דין אחר או שבא שינוי בהרכב בית הדין" נדרש בית הדין הרבני האזורי לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם בטרם יוחלט כיצד יש לחדש את הדיון בתיק. אולם, בכל הנוגע לבית הדין הרבני הגדול מוסיפה תקנה עא וקובעת כי הוראותיה יחולו בערכאה זו רק אם הועבר הדיון בתיק "מהרכב להרכב". במקרה דנן פרש הדיין מ' דיכובסקי לגמלאות ותחתיו בא דיין חדש. הדיון בתיק לא הועבר, אפוא, "מהרכב להרכב" ולכן ספק אם הוראותיה של תקנה עא חלות בנסיבות העניין.

13.      מטעמים אלה כולם אנו סבורים כי לא קמה עילה להתערב בהחלטות ובפסקי-הדין של בתי הדין הרבניים נשוא העתירה שבכאן. העתירה נדחית, אפוא, על הסף. העותרת תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

           ניתן היום, א' אלול, התש"ע (11.8.2010).