פסקי דין

נתן פל נ. מרדכי ליבוביץ

השופט י' עמית:

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא  ע' חבש והשופטים י' שפירא ור' יעקובי) מיום 17.11.08, במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין בירושלים וקבע כי המשיב רשאי להרחיב את דירתו בהתאם לתוכנית המתאר המאושרת.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2.        המשיב הינו בעל זכויות בדירה ברחוב נגבה 14/ יד מרדכי 9 בירושלים, הידועה כגוש 3007 חלקה 116 תת חלקה 1 (להלן: הדירה). הדירה מצויה בקומת המרתף של הבית, שהינו בית משותף, שטחה 43.89 מ"ר ולה צמודה קרקע (חצר) בשטח של 164 מ"ר. המשיב רכש את דירתו בשנת 2005 מידי דן ורוני עמיר (להלן: עמיר).

3.        הבניין במתכונתו המקורית כלל שתי דירות נוספות בקומה הראשונה מעל דירת המשיב. בשלהי שנות ה-80, במסגרת עסקה משולבת ותוך קבלת הסכמת כל הדיירים דאז, נבנתה תוספת לבניין בדמות שתי קומות נוספות. במסגרת בנייה זו, הורחבה אחת הדירות אשר בקומה הראשונה (דירתה של הגברת ורשבסקי ז"ל, להלן: ורשבסקי) והפכה לדירה דו-קומתית אשר משתרעת על מחצית מהקומה הראשונה ומחצית מהקומה השנייה. המחצית השנייה של הקומה השנייה עם הקומה השלישית שנבנתה, הפכה לדירתם של הוריהם המנוחים של המבקשים. דירת המשיב, אשר הייתה אז בבעלותו של מר עזרא לוי (שלימים נמכרה לעמיר שמכרהּ למשיב) נשארה ללא שינוי, וכך גם דירתם של משפחת נר גאון (להלן: נר גאון) אשר בקומה הראשונה, סמוך לדירת ורשבסקי.

3.        סופו של דבר, הבניין לאחר ההרחבה כולל ארבע דירות על פי הפירוט להלן:

- דירת המשיב - תת חלקה 1, המצויה בקומת המרתף, שטחה 43.89 מ"ר וחלקה היחסי ברכוש המשותף 21/81.

- דירת נר גאון - תת חלקה 2, המצויה בקומה הראשונה, שטחה 54.05 מ"ר וחלקה היחסי ברכוש המשותף הוא 13/81.

- דירת ורשבסקי - תת חלקה 3, המצויה בקומה הראשונה והשנייה, שטחה 113.75 מ"ר וחלקה ברכוש המשותף 19/81. 

- דירת המבקשים (אשר ירשו את הדירה מהוריהם המנוחים) - תת חלקה 4 (להלן גם: דירת פל), המצויה בקומה השנייה והשלישית, שטחה 155.20 מ"ר וחלקה היחסי ברכוש המשותף הוא 28/81.

           הבית נרשם כבית משותף ולו תקנון מוסכם מיום 20.2.95.

4.        על דירת המשיב חלה תוכנית מתאר מקומית-נקודתית אשר אושרה כדין במוסדות התכנון והינה בתוקף מיום 18.3.04, עוד בטרם רכש המשיב את דירתו מעמיר. בהתאם לתוכנית זו, דירת המשיב בלבד ניתנת להרחבה בשטח הצמוד לדירתו תוך ניצול זכויות הבניה אשר ניתנו לדירה זו.

           משרכש המשיב את הדירה מעמיר, הגיש בקשה לקבלת היתר בניה על פי תוכנית המתאר שאושרה. הבקשה להיתר כללה הרחבה בשטח של 43.22 מ"ר בקומת המרתף (קומת הדירה הנוכחית) ושטח נוסף של 27.47 מ"ר מתחת למפלס הדירה הנוכחית, וכן  הקלה בתנאי תוכנית המתאר, שעיקרה בניית מדרגות פנימיות בשטח של 6 מ"ר, במקום המדרגות החיצוניות שאושרו בתוכנית.

5.        המשיב פנה לדיירי הבניין כדי לקבל הסכמתם להרחבה ולהקלה וקיבל את הסכמתם של ורשבסקי ונר גאון, אך המבקשים סירבו. באת כוחם של המבקשים, שהינה השוכרת והמחזיקה בפועל של הדירה, ולטענת המשיב הרוח החיה מאחורי כל ההליכים, הגישה התנגדות לוועדת המשנה לתכנון ובניה, אך זו נדחתה. גם ערר שהוגש לועדת הערר המחוזית נדחה וביום 22.10.07 ניתן למשיב היתר הבניה המבוקש.

6.        המבקשים הגישו תובענה למפקח על רישום המקרקעין בבקשה לצו מניעה אשר יאסור על המשיב לבצע את עבודות הבניה, וזאת בהתבסס על מספר טעמים:

           ראשית, טענו המבקשים כי על פי ההסכמים שנחתמו בין הוריהם המנוחים לבין עזרא לוי (הבעלים המקורי של דירת המשיב) ונר גאון, רכשו הוריהם את זכויות הבניה של לוי בשיעור 25% ואת זכויות הבניה של נר גאון בשיעור של 43%. לפיכך, כל זכויות הבניה המגיעות לדירת המשיב נרכשו על ידי הוריהם המנוחים מהבעלים המקורי, ומשמעות הדבר היא כי למשיב אין זכויות בניה.

           שנית, המבקשים טענו כי חלקה היחסי של דירתם ברכוש המשותף גדולה משליש (28/81) ולכן, על פי סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק), המשיב אינו יכול להרחיב את דירתו שכן אין הסכמה של שני שליש מבעלי הרכוש המשותף בבניין.

           מנגד, טען המשיב כי לפי סעיף 71ב(ג) לחוק, המבקשים אינם זכאים להתנגד להרחבת דירתו, שכן הוריהם המנוחים הרחיבו בשעתו את דירתם ולפיכך הם מושתקים כעת מלהביע התנגדות להרחבה של דייר אחר. בנוסף, משהוחלט בשעתו על הוצאת השטח הצמוד לדירתו מהרכוש המשותף, חלה בענייננו הוראת סעיף 71ב(א) משנתקבלה הסכמת שלושה מבעלי הדירות המחזיקים כשני שליש מהרכוש המשותף.

7.        כב' המפקח על בתים משותפים דחה את טענת המבקשים בדבר רכישת כל זכויות הבנייה, לרבות הזכויות העתידיות, על ידי הוריהם המנוחים של המבקשים. נקבע, כי משלא נרשמו ההסכמים בתקנון המוסכם של הבית המשותף בעת רישומו בפנקס הבתים המשותפים, אין בהם כדי לחייב צדדים שלישיים אשר רכשו זכויות בהסתמך על הרישומים הקיימים (נזכיר כי הבעלים המקורי לוי מכר לעמיר שמכרו למשיב).

           למרות זאת, קיבל המפקח את תובענת המבקשים, לאחר שהגיע למסקנה כי סעיף 71ב לחוק חל רק במקרים בהם בעל דירה מבקש להרחיב את דירתו על חשבון הרכוש המשותף, להבדיל מבנייה ברכוש שכבר הוצמד לדירתו ואינו חלק מהרכוש המשותף. לפיכך, טענתו של המשיב כי יש לראות את המבקשים כמסכימים לבניה מכוח חזקת ההסכמה בסעיף 71ב(ג) נדחתה, ונקבע כי לצורך בניה ברכוש הצמוד נדרשת הסכמה של כל דיירי הבניין. לאור זאת, נאסר על המשיב להרחיב את דירתו מבלי לקבל את הסכמת המבקשים.

8.        על פסק דינו של המפקח על בתים משותפים, הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי טעה המפקח בקבעו שסעיף 71ב לחוק לא חל על ענייננו משום שהשטח כבר צמוד לדירתו. לשיטת המשיב, סעיף 71ב(ג) חל במקרה דנן,  והמבקשים אינם יכולים להתנגד להרחבה הרצויה. מנגד, המבקשים טענו כי יש להבחין בין הצמדת השטח לדירה מסוימת לבין ניצול זכויות בנייה בשטח שהוצמד.  מכל מקום, לשיטתם של המבקשים, אין לראות אותם כמסכימים לבנייה מכוח סעיף 71ב(ג) לחוק, שכן בדירתם לא בוצעה "הרחבה" כמשמעותה בחוק, אלא מדובר בבנייה של דירה חדשה שנוספה לבניין. 

9.        בית המשפט המחוזי פסק כי ההסדר בסעיף 71ב חל אף על זכויות בניה בשטח הצמוד לדירה. לעניין זכויות הבניה אשר נרכשו על ידי הוריהם המנוחים של המבקשים משאר בעלי הדירות דאז, אישר בית המשפט המחוזי את קביעת המפקח כי מקום שלא נרשמה רכישת זכויות הבניה בתקנון הבית המשותף, לא ניתן להעלות טענה זו כנגד צדדים שלישיים, ועל כן המבקשים מנועים מלטעון כלפי המשיב כי רכשו בשעתו את כל זכויות הבנייה משני הדיירים, לרבות זכויות הבניה העתידיות. עוד פסק בית המשפט כי ההרחבה המדוברת כפי שנפסקה מבחינה עובדתית הינה "הרחבה דומה" כנדרש בחוק, כך שסעיף 71ב(ג) חל בעניינו של המשיב ישירות, וכלל אין צורך להיזקק לרוב הנדרש של שני שליש בסעיף 71ב(א).

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

10.      המבקשים חזרו על הטענות שהועלו בערכאות הקודמות תוך התמקדות בטענה כי אין לראות את דירתם שנוספה בשעתו לבניין כדירה רביעית, כדירה שהורחבה או הוגדלה כמשמעותה בסעיפים 71א ו-71ב(ג) לחוק.  מנגד, טען המשיב כי אין מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ותמך יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שנטענו בכתב ובדיון שבפנינו, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ככלל, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן מקום בו עולה שאלה משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מהעניין הקונקרטי של הצדדים לסכסוך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו, (לא פורסמה, 16.1.2006); רע"א 385/93 בית נוח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)). במקרה דנן, ענייננו בסכסוך שכנים נקודתי אודות זכויות בניה בבית משותף בשטח הצמוד לדירתו של המשיב, סכסוך התחום בנסיבות הספציפיות של המקרה, ויישומו של הדין על העובדות הייחודיות והקונקרטיות של המקרה אינו מעורר שאלות החורגות מעניינם של הצדדים לו.

           העובדה שהערכאות דלמטה הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 9453/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, (לא פורסמה, 30.11.2005)). ולא רק זאת, אף אם נפלה טעות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ, (לא פורסמה, 28.12.92); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, (לא פורסמה, 15.11.98)).

11.      יש מקרים בהם ניתנת רשות ערעור בגלגול שלישי, מקום בו המקרה מעורר תחושה חזקה במיוחד שההתערבות נדרשת משיקולי צדק, שאז ניתן לאינטרס הפרטי של הצדדים לסכסוך משקל גדול יותר מהמקובל, ובית המשפט חורג מהכללים המקובלים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 5165/09 נכסי רמלה 3 בע"מ נ' אשבת חברה לבניית מבני תעשיה בע"מ, (לא פורסמה, 13.9.2009)).

           במקרה דנן, שיקולי הצדק נוטים לטעמי דווקא לכיוונו של המשיב, כשיקול נוסף בגינו אין ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

           כפי שתואר, המשיב רכש את הדירה מעמיר, אשר רכשו את הדירה מלוי. במועד בו רכש המשיב את הדירה תכנית המתאר הנקודתית אושרה כדין, והמשיב הסתמך על כך כאשר רכש את הדירה מלכתחילה כדי להרחיבה. תוכנית המתאר שאושרה לא פוגעת באחוזי הבנייה של שאר הדיירים ומאפשרת הוספת שטחי בנייה חדשים לדירת המשיב בלבד. כפי שציין המפקח על בתים משותפים, התוכנית יצרה זכויות בניה חדשות "יש מאין" אך ורק עבור דירת המשיב על השטח הצמוד לה, ואף אחד זולת המשיב לא יכול לעשות שימוש באחוזי בנייה אלה. לכן, עמדתם של המבקשים היא בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". בנסיבות אלה, ואף מבלי להידרש לשאלה אם יש לראות בהתנגדותם של המבקשים שימוש לרעה בזכות קניין לפי סעיף 14 לחוק המקרקעין (נוכח טענתם כי למשיב חסר 1.23% לשני השלישים הנדרשים בסעיף 71ב לחוק), הרי שטעמי צדק בגינם ניתנת רשות ערעור בגלגול שלישי בסכסוך בין פרטים, אינם עומדים לימינם של המבקשים.

12.      למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי נראית לי נכונה וצודקת בנסיבות העניין.

           הצדדים נחלקו בדבר פרשנותו של סעיף 71ב לחוק. נשים נגד עיננו את הסעיפים הרלוונטיים במלואם:

71א. בסימן זה:

"זכויות בניה" - זכויות לבניה בבית משותף לפי תכנית בת-תוקף כמשמעותה בפרק ג' לחוק התכנון והבניה;

"הרחבה" - הגדלה של שטח דירה קיימת בבית המשותף שניתן לקבל לגביה היתר בניה לפי תכנית בת-תוקף;

71ב.

(א)   על אף הוראות סעיף 62(א) סיפה, או סעיף 12(ב) לתקנון המצוי שבתוספת, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מסויימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה, ואולם, היה נושא ההחלטה כאמור הרחבת דירה פלונית אחת או יותר לשם בניית מרחב מוגן דירתי או מרחב מוגן קומתי, רשאים להחליט על כך מי שבבעלותם שישים אחוזים מהדירות.

(ב)   לא תתקבל החלטה כאמור בסעיף קטן (א) אם יש בה כדי לפגוע בזכויות בניה יחסיות של כל בעל דירה להרחבה לפי סימן זה.

(ג)   בעל דירה שהורחבה ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בנין.

(ד) נתקבלה החלטה כאמור בסעיף קטן (א), חייב בעל דירה, שדירתו ניתנת להרחבה בשיעור יחסי העולה על חלקו ברכוש המשותף והמבקש להרחיבה, לשלם במועד החלטת ההרחבה, תשלומי איזון לבעל דירה שדירתו אינה ניתנת להרחבה או שההרחבה פחותה מחלקו היחסי ברכוש המשותף.נ

(ה)   לא הגיעו בעלי הדירות להסכמה באשר לגובה תשלומי האיזון, יקבעו התשלומים על ידי שמאי מקרקעין, שימונה בהסכמה.ב

(ו)   הוצאות השמאות יחולו על בעלי הדירות בהתאם לחלקם היחסי ברכוש המשותף, לפני החלטת ההרחבה.ו

           בבית המשפט המחוזי נקבע עובדתית כי יש לראות את דירת פל כדירה שהורחבה, כמשמעות המונח בסעיף 71א לחוק, כך שההרחבה על פי היתר הבניה שקיבל המשיב היא "הרחבה דומה" כנדרש בסעיף 71ב(ג) לחוק. איני רואה לנכון להתערב בהכרעה זו, המעוגנת בממצאים שבעובדה וכידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא .

           מבלי לקבוע מסמרות, דומני כי תוצאה זו אף מעוגנת בהגיונם של דברים, שהרי התוספת לדירת ורשבסקי שהפכה לימים לדירת פל, היא פרי עסקה משולבת שנעשתה כמכלול אחד עם ורשבסקי, שקיבלה בשעתו את הסכמת הדיירים האחרים לאותה הרחבה, שאפשרה לה ליצור את דירת פל. לכן, כפי שיש לראות את דירת ורשבסקי כדירה שהורחבה, ועל כך אין חולק, כך יש לראות את דירת פל כדירה שהורחבה, וככזו, חלה על המבקשים חובת ההדדיות, מכוח חזקת ההסכמה או ההסכמה הקונסטרוקטיבית הקבועה בסעיף 71ב(ג) לחוק ויש לראותם כמסכימים לבנייה של המשיב. ייתכן שהדברים אף יפים מקל וחומר: אם המחוקק רואה בעל דירה שהורחבה כמי שהסכים להרחבה דומה של בעל דירה אחרת בבנין, קל וחומר לגבי בעל דירה שהורחבה כדי כך שבעקבות ההרחבה נוצרה דירה חדשה ונפרדת.

13.      גם איני רואה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי ההסכם של הוריהם המנוחים של המבקשים לגבי רכישת זכויות הבניה, לא מחייבת את המשיב מאחר שאינה משתקפת בפנקסי המקרקעין או בתקנון הבית המשותף. (ראו ע"א 19/81 ביבי נ' הורברט, פ"ד לז(2) 497, 502 (1983)). בדומה, נקבע בע"א 10322/03 ישעיהו נ' שטרייכר, פ"ד נט(6) 449 (2005) (להלן: עניין ישעיהו) כי את שיוך זכויות הבניה לדירה מסוימת יש לעגן בדרך של רישום הערת אזהרה (כדעתו של כב' השופט טירקל) או בדרך של  רישום ההסדר החוזי לגבי זכויות הבניה בתקנון הבית המשותף (כדעתו של הנשיא ברק).

           טענת המבקשים כי מלשון סעיף 3 לחוזה שבין המשיב לעמיר עולה כי המשיב ידע על כך שזכויות הבניה נמכרו לפני שנים רבות להורי המבקשים, נדחתה על ידי הערכאה הדיונית, ואיני רואה להתערב בכך.

14.      בנקודה זו יכולים היינו לסיים את הילוכנו, אך למעלה מן הצורך אומר מילים מספר בשאלת עצם תחולתו של סעיף 71ב על המקרה שבפנינו.

           הרכוש המשותף, כהגדרתו בסעיף 52 לחוק, כולל חלקים פיסיים בבית המשותף וזכויות הבניה אינן מהוות חלק מהרכוש המשותף. הפסיקה ראתה מאז ומתמיד את זכויות הבניה הבלתי מנוצלות כנכס שבבעלות משותפת של כל בעלי הדירות בבית המשותף (ע"א 432/83 מזרחי נ' חביב, פ"ד מ(4) 673, 680 (1986); עניין ישעיהו לעיל). ברגיל, הצמדה של שטח לדירה מקנה לבעל הדירה זכות בעלות בשטח המוצמד אך אינה מקנה לו זכות לבנות על השטח המוצמד, וניצול זכויות הבנייה בבית המשותף מותנה אפוא בהסכמת יתר בעלי הדירות (ע"א 7156/96 שואעי נ' דניאל, פ"ד נג(1) 469 (1999)). ובקיצור, גריעה של חלק מהרכוש המשותף והצמדתו לדירה מסוימת אין פירושה שיוך של אחוזי הבניה לאותה דירה. 

           מכאן השאלה אם יש צורך בהסכמה של כל בעלי הדירות לשם ניצול אחוזי הבנייה. המפקח על בתים משותפים קיבל את תביעתם של המבקשים מאחר שסבר כי אין בענייננו תחולה לסעיף 71ב מן הטעם שהסעיף חל רק מקום בו בעל דירה מבקש להרחיב את דירתו על חשבון הרכוש המשותף של הבית. וכלשונו:

"אולם סעיף 71ב הנ"ל חל רק במקרה שבעל דירה מבקש להרחיב את דירתו, בבית משותף, על חשבון הרכוש המשותף של הבית. במקרה כזה, יש צורך בהסכמה של בעלי הדירות, כמפורט בסעיף 71ב וזאת לצורך הוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה. במקרה כזה, יש צורך בהסכמה של בעלי הדירות, כמפורט בסעיף 71ב וזאת לצורך הוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה. אולם, במקרה שבפנינו, מדובר בתוספת בניה מבוקשת לשם הרחבת דירתו של הנתבע (המשיב – י.ע.) שתתבצע לא על הרכוש המשותף של הבית, אלא על שטח המוצמד לדירתו באופן קנייני. דהיינו, הסוגיה בתובענה זו עוסקת במטריה משפטית השונה לחלוטין מזו של בניה על הרכוש המשותף".

15.      פרשנות זו, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מוקשית בעיני. קשה להלום כי מצבו של מי שמבקש לבנות על החלק הצמוד לדירתו מימים ימימה, יהיה גרוע ממצבו של מי שמבקש לבנות על רכוש משותף שהוצא והוצמד לצורך בניה כאמור. שהאחרון יסתפק ברוב של שלושה רבעים מהדירות ששני שליש מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, ואילו הראשון יידרש לקבל הסכמתם של כל בעלי הדירות.

           על פי לשונו, סעיף 71ב קובע מה הרוב הנדרש לקבלת החלטה בשני שלבים: האחד- הוצאת שטח מהרכוש המשותף, והשני – בנייה בשטח זה. ברם, ספק אם שני השלבים צריכים להתבצע בחדא מחתא. כותרתו של סעיף 71ב היא "שינויים ברכוש המשותף ובזכויות הבניה" והסעיף מאפשר לרוב הנקוב בו גם "להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך זה". לטעמי, השלב השני יכול להיעשות בנפרד, מקום בו אחד מבעלי הדירות אליו צמוד חלק מהרכוש המשותף (כמו גג או חצר כמו במקרה דנן) מבקש להרחיב את דירתו. 

           סעיף 71ב לחוק, כפי שהוסף בחוק המקרקעין (תיקון מס' 18), תשנ"ה-1995, בא להקל על האפשרות להרחיב דירה תוך ניצול אחוזי בניה הנדרשים לשם כך. עד לתיקון החוק, ניתנה זכות וטו למיעוט ובעל דירה היה נתון לחסדיו של המיעוט, שלעיתים היה נוקט בעמדות סחטניות בתמורה לקבלת הסכמתו. המחוקק ביקש להפחית מכוחו של המיעוט, ולשם כך נחקק סעיף 71ב (מיגל דויטש קניין כרך א 696-697 (1997) (להלן: דויטש)). לכן, דומני כי יש להעדיף פרשנות לפיה הסעיף יחול גם כאשר מדובר ברכוש משותף שכבר הוצמד לדירות השונות ונדרשת הסכמה לניצול אחוזי הבנייה על החלק הצמוד, ואין לצמצם תחולת הסעיף רק למקרה של החלטה הכוללת הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתה לדירה פלונית לבניה שמטרתה הרחבת אותה דירה (השוו: ע"א (י-ם) 2383/01 איבון נ' גלילה רון פדר (לא פורסם, 28.2.02) פסקה 6). עיקר מטרתו של תיקון 18 הייתה להקל על מצוקת הדיור ולאפשר ניצול יעיל יותר של הקרקע באמצעות הרחבת הדירות. יש הגורסים כי הצמדה בהתאם לסעיף 71ב לחוק של קרקע בלבד מבלי לבצע בניה לשם הרחבה, מרוקנת מתוכן את  תיקון 18. שהרי מטרת ההסדר היא להקל על מצוקת הדיור באמצעות הרחבת דירות קיימות, ולא להקל על הצמדת קרקע לשם קרקע (דויטש, לעיל). כך גם בענייננו, ביצוע עבודות הבניה לשם הרחבת דירתו של המשיב מגשימה את תכליתו של תיקון 18. 

16.      מאחר שהמבקשים עצמם הסתמכו בכתב התביעה על סעיף 71ב לחוק, ומאחר שגם בבקשה למתן רשות ערעור לא חלקו כלל על תחולתו של סעיף 71ב - אלא טענו כי חל סעיף 71ב(א) שכן המשיב מבקש להרחיב דירה, אך לא חל סעיף 71ב(ג) כי התנאים שנקבעו בו אינם מתקיימים (סעיף 60 להודעת הערעור) - איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה אם סעיף 71ב אכן חל בענייננו.

           כמו כן, איני רואה להידרש לשאלה אם ניתן להכיר בהסכמות שניתנו על ידי בעלי הדירות כממלאות אחר דרישת סעיף 71ב לצורך בקבלת החלטה, או אם יש להבחין לצורך זה בין החלטה שעניינה שני השלבים (הוצאת חלק מרכוש משותף והצמדתו לדירה פלונית לשם בנייה על אותו חלק) לבין החלטה שעניינה השלב השני בלבד (בנייה בחלק שכבר הוצמד).

17.      סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בשכ"ט המשיב בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

           מסכים אני בנסיבות התיק להכרעתו של חברי השופט עמית. צר לי כי המלצותינו לפשרה והדחיה שניתנה לשם כך לא נשאו פרי, שכן הצדדים עתידים להמשיך לקיים יחסי שכנות. עדיין סבורני, כי גם לאחר שניתנה החלטה בתיק דנא יש מקום להבנה בין הצדדים באשר לבניה על-ידי המשיב, ושערי דרכי שלום לא ננעלו.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

           הנני מצרף הסכמתי לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית (עד פיסקה 13 ועד בכלל), ולמסקנתו כי ראוי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. אני מעדיף להשאיר עם זאת את הסוגיות אותן בחן החל מפיסקה 14 ואילך בצריך עיון, במיוחד בשים לב לכך שאף לשיטתו אין הן נדרשות לצורך הכרעה בענייננו.

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

           ניתן היום, ו' באלול התש"ע (16.8.2010).

ש ו פ ט                               ש ו פ ט                               ש ו פ ט