עורכי דין - עמוד הבית

  רשימת עורכי דין

  עורכי דין אב -אב

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 4110/02 שניתן ביום 5.6.2008 על-ידי כב' השופט י' שפירא

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

1.        המערער 1, קטין יליד 7.9.1996, סובל מחרשות עצבית דו צדדית (להלן: הקטין). בתביעה שהגישו הקטין והוריו, המערערים 2 ו-3, לבית המשפט המחוזי בירושלים, טענו המערערים כי חרשותו של הקטין נגרמה כתוצאה מטיפול רשלני שניתן לו על ידי המשיבים 1-8 בעת שאושפז אצל המשיב 1 בעקבות זיהום מחיידק E-Coli שנתגלה אצלו בדרכי השתן בהיותו כבן שלושה חודשים. במהלך אשפוזו אצל המשיב 1 טופל הקטין במשך עשרה ימים בגנטאמיצין, שהיא תרופה אנטיביוטית ממשפחת האמינוגליקוזידים המיועדת, בין היתר, לטיפול בחיידק E-Coli ובתביעתם טענו המערערים כי מדובר בתרופה אוטו-טוקסית בעלת פוטנציאל לגרום נזק לשמיעה עד כדי חרשות וכי המשיבים 1-8 התרשלו בכך שלא ביצעו במהלך הטיפול בתרופה בדיקות שהינן, לטענת המערערים, שגרתיות ומתחייבות ובכללן ניטור לגבי רמות התרופה בדם על מנת להתאים את המינון שניתן לקטין לרמות הנדרשות. עוד טענו המערערים כי המינון שניתן היה גבוה מן המינון המירבי שיש ליתן לקטין במשקלו וכי כתוצאה מן הטיפול הרפואי הרשלני והבלתי מבוקר בגנטאמיצין שניתן נגרמה לקטין חרשות קבועה דו צדדית ועל המשיבים 1-8 לפצותם בגין הנזקים הנובעים מכך. המערערים הפנו את תביעתם גם נגד המשיבה 9 (מדינת ישראל) וטענו כי התרשלה בפיקוח על פעילותו של המשיב 1 ושל המועסקים על ידו, בין היתר, בשל מתן רשיון למשיב 1 אף שהוא מעסיק רופאים שאין להם רשיון לעסוק ברפואה בישראל.  

2.        בפסק דינו מיום 5.6.2008 בחן בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) באופן מפורט ויסודי את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם שני הצדדים בשאלת האחריות (ד"ר גורביץ', מומחה בתחום האף אוזן גרון ופרופ' מעיין, מומחה למחלות זיהומיות – מטעם המערערים; ד"ר הראל, מומחה בתחום האף אוזן גרון ופרופ' ברקוביץ, מומחה ברפואת ילדים ופרמאקולוג קליני – מטעם המשיבים) וכן את החקירות הנגדיות של המומחים ואת הראיות הנוספות שהוצגו. בנתחו את מסכת הראיות כולה בחר בית המשפט המחוזי לאמץ את חוות דעתו של פרופ' ברקוביץ מטעם המשיבים והעדיף אותה על פני חוות הדעת מטעם המערערים ובהתבסס עליה ועל ראיות נוספות שהובאו בפניו, כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הטיפול שניתן לקטין בתרופה היה נחוץ ונכון נוכח רגישותו של חיידק ה-E-Coli לתרופה זו ונוכח התגובה הטובה של הקטין לטיפול בתרופה, כפי העולה מן התיק הרפואי. כמו כן, קיבל בית המשפט את עמדתו של פרופ' ברקוביץ כי היה מקום להמשיך במתן התרופה לקטין במשך עשרה ימים וכי הוכח שהמינון שניתן לו היה 7.6 מ"ג לקילוגרם ליממה (משקלו של הקטין היה אותה עת 5.9 קילוגרם), דהיינו: 45 מ"ג ליממה בשלוש מנות. מינון זה עלה, על פי קביעת בית המשפט, באופן זניח בלבד על המינון המקסימאלי המותווה לתרופה זו (7.5 מ"ג לקילוגרם ליממה) והיה נחוץ נוכח הזיהום החריף שלקה בו הקטין וכן נוכח העובדה שהסיכון לחרשות עקב השימוש בתרופה אינו עולה על 2.5%. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוא מאמץ את עמדתו של פרופ' ברקוביץ לעניין הניטור ולעניין הצורך בבדיקת שמיעה במהלך הטיפול בתרופה, בקובעו כי הדבר נחוץ רק כשמדובר בתקופה ארוכה יותר של שימוש בתרופה העולה על עשרה ימים או כאשר קיימת אי תקינות בתפקוד הכלייתי. בעניין זה נסמך בית המשפט גם על ספר התרופה – ה-IDC (נ/14), וחיזוק למסקנותיו מצא בעדותו של ד"ר הראל אשר העיד כי התפקוד הכלייתי של הקטין היה תקין לאורך האשפוז וכי במצב כזה אין צורך לבצע בדיקת שמיעה. עוד ציין בית המשפט בהסתמכו על עדותו של פרופ' ברקוביץ כי המעקב אחר רמות התרופה בדם הינה במישור הפרקטי וכי אין מדובר בחובה לבצע ניטור אלא בהמלצה בלבד, בהפנותו בהקשר זה גם לעדותו של פרופ' מעיין מטעם המערערים שאישר את הדבר.

           בית המשפט סיכם, אפוא, את ממצאיו בהקשר זה באומרו:

"משהגעתי למסקנה כי במשך עשרה ימים אין חובה לבצע ניטור או בדיקות שמיעה... הרי שלא ניתן להגיע למסקנה כי השימוש בגנטאמיצין במשך עשרה ימים היה רשלני".

3.        למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי מכל מקום לא הוכח על ידי המערערים קשר סיבתי בין חרשותו של הקטין ובין הטיפול שניתן לו בתרופת הגנטאמיצין. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המומחים היו תמימי דעים שליקוי שמיעה עקב שימוש בגנטאמיצין מתרחש בסמוך לאחר נטילת התרופה ואילו במקרה דנן ציינו ההורים כי לראשונה נודע להם על קיומו של חשש לבעיית שמיעה רק בעת שהקטין היה כבן שבעה חודשים ובעת ביקור בטיפת חלב. זאת ועוד, מן התיק הרפואי של הקטין הסתבר כי הוא סבל ממומים שונים בעת לידתו ולאחריה ובהם היפוגליקמיה (רמת סוכר נמוכה בדם), היפרבילירובינמיה (ערכים של גבוהים של בילירובין), הרחבת אגן הכליה, פנים וראש דיסמורפיים, קטרקט דו צדדי, מום בלב והיפוספאדיאס (מום באיבר המין). כמו כן חווה הקטין תשניק סב-לידתי. המשיבים ביקשו לקשור בין מומים אלה ובין חרשותו של הקטין ואף שבית המשפט לא קיבל את הטענה ונמנע מלקבוע ממצא פוזיטיבי לעניין זה בקובעו כי אין בפניו ראיה ברורה המאפשרת לקשור בין הדברים, הוא הוסיף וציין כי המומים מלמדים על היתכנות לקיומן של סיבות אחרות לחרשותו של הקטין.

           בסכמו את סוגיית האחריות, ככל שהיא נוגעת למשיבים 1-8, קבע על כן בית המשפט כי:

"לא היה מקום להעברת נטלים במקרה שלפניי, ולא הוכח כי [המשיבים 1-8] התרשלו במתן התרופה ובמינון כפי שניתן. זאת ועוד, לא הוכח קשר סיבתי בין מתן המינון ברף הגבוה לבין חירשותו של [הקטין] אף לא בנטיית מאזן הסתברויות. בנוסף, [המערערים] לא המציאו ראיות לגבי ההיסטוריה של האם ומצבה במהלך ההריון, ומכאן שלא הפריכו את החזקה שאילו היו מביאים ראיות כאלה היו הן פועלות לרעתם. המומים ובעיותיו של [הקטין] טרם לידתו ועובר ללידתו, מלמדים על היתכנות של קיומן של סיבות אחרות לחירשותו של [הקטין]".

           אשר לאחריות שייחסו המערערים למדינה קבע בית המשפט, בין היתר, כי משנקבע כי המשיבים 1-8 לא התרשלו ולא גרמו לנזקו של הקטין, ממילא אין מקום לייחס למדינה אחריות בשל היעדר פיקוח מספיק על פעילותם הרפואית של משיבים 1-8.

           מכאן הערעור שבפנינו.

4.        בערעורם שבים המערערים וטוענים כי חרשותו של הקטין נגרמה כתוצאה מטיפול רשלני שניתן לו על ידי המשיבים 1-8, אשר התבטא במתן תרופת הגנטאמיצין הידועה ברעילותה ובסיכון הנובע ממנה לפגיעה בשמיעה עד כדי חרשות וזאת, לטענת המערערים, באופן בלתי מבוקר; במינון מעל המקסימום המותר; ובלא לבצע בדיקות המתחייבות והמומלצות לפני ותוך כדי מתן התרופה ובהם ניטור רמת התרופה בדם, תפקודי כליות ובדיקת שמיעה. המערערים טוענים כי בית המשפט קבע ממצאים ומסקנות שאינם מתיישבים עם חומר הראיות שהונח בפניו והסתמך על ספרות מקצועית שאינה רלוונטית ולעומת זאת התעלם ממוצגים הנוגעים ללב המחלוקת. המערערים מוסיפים וטוענים כי הנטל היה על המשיבים להוכיח כי החרשות נגרמה כתוצאה מן המומים המולדים, אך הם לא הציגו חוות דעת של מומחים מתאימים בתחומים אלה לביסוס טענתם בדבר הקשר הסיבתי בין החרשות ובין איזה מאותם מומים.

           המשיבים, מצידם, סומכים ידיהם על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא ומבקשים לדחות את הערעור.

5.        דין הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בקביעות ובממצאים שבעובדה המבוססים על חומר הראיות שהוצג בפני הערכאה המבררת והוא הדין כאשר קביעות וממצאים אלה נסמכים על חוות דעת רפואיות ועדויות מומחים שהובאו בפני בית המשפט תוך העדפה מנומקת של חוות דעת אחת על פני חוות דעת אחרת (ראו: ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פיסקה 6 (לא פורסם, 7.2.2005); ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פיסקה ד(1) (לא פורסם, 9.8.2006); ע"א 916/05 כדר נ' הרשינו (טרם פורסם, 28.11.2007)). כזהו המקרה שבפנינו. בית המשפט בחן וניתח בהרחבה את כל חוות הדעת הרפואיות ואת הראיות האחרות שבאו בפניו, והגיע למסקנות מבוססות אותן פירטנו לעיל, הנסמכות על עמדתו כי בנסיבות העניין יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' ברקוביץ על פני חוות הדעת מטעם המערערים בכל הנוגע לטיפול שניתן לקטין בתרופה גנטאמיצין. זאת הן באשר למינון שניתן והן באשר לכך שלא נדרשו ניטור או בדיקות אחרות לאורך פרק הזמן (עשרה ימים) שבו טופל הקטין בתרופה. לא מצאנו כי יש בטענות שהעלו המערערים כדי לשנות ממסקנה זו ודי בכך על מנת לדחות את ערעורם. בית משפט קמא הוסיף וקבע, ובצדק, כי אין בראיות שהציגו המערערים התייחסות קונקרטית לסוגיית הקשר הסיבתי בין הטיפול הרשלני שיוחס למשיבים 1-8 בשל אי ביצוע הבדיקות כאמור, לבין חרשותו של הקטין וגם מטעם זה דין הערעור להידחות. ולבסוף – ההשגות שהעלו המערערים באשר להיעדר חוות דעת רפואיות מטעם המשיבים הקושרות בין המומים מלידה שנתגלו אצל הקטין ובין חרשותו, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו. זאת משום שבית המשפט לא קבע כל ממצא פוזיטיבי הקושר בין אותם המומים לחרשות. אדרבא, אף שקבע כי קיימת היתכנות לקשר כזה הדגיש בית המשפט כי אין בפניו "ראיה ברורה המאפשרת לקבוע ממצא בעניין זה" (ראו פסקה 24 סיפא לפסק הדין). כל שקבע בית המשפט המחוזי הוא כי המערערים לא הוכיחו התרשלות מצד המשיבים וכי מכל מקום לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת להם – שלא הוכחה – ובין חרשותו של הקטין.

 

           בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור וכן אציע שלא לעשות צו להוצאות גם בערכאתנו, נוכח נסיבותיו הטרגיות של המקרה.

                                                            
ש ו פ ט ת

 

השופטת מ' נאור:

             אני מסכימה.

                                                                                                     ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

             אני מסכים.

                                                                                                      ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

           ניתן היום, ט"ו כסלו, תשע"א (22.11.2010).

 

ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט ת                                         ש ו פ ט

 

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

  בתי משפט - ראשי

  בית המשפט העליון

  בית משפט מחוזי