עורכי דין - עמוד הבית

  אינדקס עורכי דין

  רשימת עורכי דין

  עורכי דין אל - אמ

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

בקשות רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.9.08 בע"א 2785/06 ועל-פסק-דין מיום 21.1.09 בע"א 3370/06 שניתנו על-ידי כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסקי-דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הבקשה האחת, רע"א 8744/08 נוגעת לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון) שדחה את ערעורה של המבקשת, היא קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית), וקבע כי המשיב 1 (להלן: ויצמן) לא חב בשיפוי קרנית בגין פיצויים ששילמה לנפגעי תאונת דרכים שנעדרה כיסוי ביטוחי.

2.        ויצמן הינו בעל מסגריה, אשר נהג לשכור מדי פעם בפעם כלי-רכב עבור עסקו, בהם נהגו עובדי המסגרייה, המשיבים 4-3. המשיב 2 (להלן: הנהג) היה מעורב בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב אשר היה מושכר על ידי ויצמן, ואשר על-פי הגרסאות השונות נמסר לנהג על ידי מי מן המשיבים. בעת התאונה לא היה לנהג רישיון נהיגה בר תוקף, כך שלאירוע לא היה כיסוי ביטוחי, וקרנית נשאה בפיצויים לנפגעים.

3.        קרנית הגישה תביעת שיפוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) כנגד המשיבים בבית משפט השלום בתל-אביב. המשיבים 4-2 לא התייצבו לדיון ולכן ניתן נגדם פסק דין בהיעדר הגנה. לגבי ויצמן קבע בית משפט השלום כי לא הוכח שהוא נתן לנהג את רשותו לנהוג ברכב. בנוסף קבע בית המשפט כי לא הוכח שהנהג היה עובד במסגרייה, ועל כן לא ניתן לייחס לויצמן מתן רשות מכללא. לפיכך דחה בית המשפט את תביעת קרנית כנגד ויצמן. קרנית הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של קרנית, והשתית את החלטתו על שני טעמים. ראשית, סמך בית המשפט ידיו על הכרעת בית המשפט השלום, לפיה לא הוכח כי ניתנה לנהג רשות מפורשת או רשות מכללא לנהוג ברכב, ונטל השכנוע בעניין זה מוטל על קרנית. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי גם לו נניח שרשות כאמור ניתנה לנהג על ידי ויצמן, אין לחייב את ויצמן בשיפוי קרנית, וזאת משום שויצמן לא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי לנהג אין רישיון נהיגה תקף. לפיכך נעדר מהתנהגותו של ויצמן אותו יסוד של אשם, הדרוש לשם חיובו בשיפוי קרנית.

5.        קרנית טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי נטל השכנוע בעניין מתן הרשות לנהג לנהוג ברכב מוטל על קרנית. לשיטתה, חלה בעניין זה "חזקת הרשות", שנקבעה בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662, ולפיה יש להניח כי אדם הנוסע ברכבו של אחר עושה כן ברשות, ועל הטוען כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו להוכיח את הדבר. עוד טוענת קרנית כי שגה בית המשפט המחוזי באופן פרשנותו את הדרישה ליסוד של אשם בהתנהגותו של בעל הרכב, כפי שזו התגבשה ברע"א 2853/96 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999) ובע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (טרם פורסם, 18.1.2007). לבסוף, טוענת קרנית כי היה על בית המשפט המחוזי לזקוף לחובתו של ויצמן את העובדה שנמנע מהבאת ראיות זמינות, ובהן עדויות של עובדים אחרים במסגרייה, וכי היה על בית המשפט המחוזי להימנע, בנסיבות העניין, מקבלת עדותו של ויצמן, בהיותה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, כפי האמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

6.        הבקשה האחרת, רע"א 1692/09, אף היא מופנית כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. באותו מקרה הוגשה תביעה כנגד מי שנהג במלגזה, בלא שהחזיק ברישיון נהיגה בר תוקף, וגרם לתאונה שהסבה נזק גוף לנפגע. החברה המשיבה 1 (להלן: החברה) הייתה במועד התאונה הבעלים של המלגזה ואילו המשיב 2 היה מנהלה (להלן: המנהל). המשיב 3 הינו אחיו של המנהל. בעת התאונה שהה המנהל בחו"ל. המשיבים כולם טענו כי לא נתנו לנהג רשות לנהוג במלגזה. במהלך המשפט התברר כי ביום התאונה נתקיימה מסיבה בבית הורי המנהל ואחיו, שבסופה ביקש הנהג לפנות פסולת מן המקום באמצעות המלגזה ובעת הנסיעה גרם כאמור לתאונה.

           בית-משפט השלום מצא את החברה ואת המנהל חבים בתשלום הפיצויים לנפגע בשל שמכוח הדוקטרינה של מתן הרשות הראשונית לנהוג ברכב יש לראותם כמי שנתנו רשות גם לנהג.

7.        בית-המשפט המחוזי (באותו הרכב) מצא בשני המקרים, כי אין להטיל חבות על מי שקרנית ביקשה לראות בו נותן הרשות לנהיגה. ראשית, כך נקבע, אין די ברשות הראשונית שניתנה, אם ניתנה (ובית המשפט מצא כי זו לא הוכחה במקרה השני) למשתמש קודם ברכב, כדי לקבוע כי בעל הרכב או המזיק נתנו רשות "משנית" ונוספת למי שנהג ברכב בעת התאונה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי אפילו היה מוכח כי מי מן המשיבים התיר את הנהיגה למי שנהג בעת התאונה, היה על בית-משפט השלום לבחון גם את השאלה אם ידע אותו מתיר, או היה צריך לדעת שאין לנוהג רישיון כדין. שאלת הנטל היא פועל יוצא של קיום החזקות אליהן נדרש בית-המשפט קמא.

8.        "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית", תוארו בפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר לחיובה של חברת ביטוח בפיצוי הנפגע בתאונת דרכים בעת שלא הובררה השאלה אם קיבל הנוהג את רשותו של הבעלים או המחזיק ברכב.

           החזקה הראשונה, "חזקת הרשות", ראשיתה בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (1964), שם נקבע כי "בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך". החזקה נובעת מעצם נסיעתו של הנוהג בכלי הרכב. חזקה זו, כל עוד לא נסתרה, מובילה לחיוב חברת הביטוח. רעיון זה של הצורך להצר את גבולות ההשתחררות של חברת הביטוח מחבותה עמד גם ביסוד החזקה בדבר "הרשות הראשונית". לאמור: די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו – גם זו החורגת מהרשות – תחשב לנהיגה ברשותו של בעל הפוליסה וזאת כל עוד החריגה אינה קיצונית במיוחד. חזקה זו נקבעה בפסק הדין בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986), וראו לעניין זה גם ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 397 (1992).

            לגבי "חזקת הרשות" נאמר במפורש בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1 (1986) כי הסעיף בפוליסה המכסה גם את מי שבעל הפוליסה הרשה לו לנהוג בא להרחיב ולא לצמצם. בית המשפט המחוזי יישם הלכה ברורה זו בשתי הפרשות שלפנינו. הניסיון לרתום חזקות אלה, היום, לצורך שחרור קרנית מחבותה אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון שעמד מאחורי הפסיקה כאמור ואינו מתיישב עם אחד משני האדנים עליהם ניצב חוק הפיצויים – לאמור הסטת המימוש של הפיצוי מן הפרט – הנפגע או המתיר שלא חרג מן השורה, אל הגוף המבטח.

9.        יתרה מכך, אפילו היה היתר מצד העיקרון לקרנית לעשות שימוש בחזקות אלה כדי לחזור אל המחזיק ברכב ולהשתחרר בכך מחבותה בסופה של חזרה, יש לקרוא את החזקות האלה על הסייגים שנלוו להן.

           לגבי "חזקת הרשות" נקבע ראשית כי "אי אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם הנוהג במכונית כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה" וכי יש לבדוק בכל מקרה אם מתן הרשות אכן השתמע מכלל הנסיבות (עניין צור, בעמ' 8); "חזקת הרשות הראשונית" סויגה כבר בעניין אסרף, שם נכתב כי אין היא חלה על מקרים של "סטייה או חריגה קיצוניות במיוחד", וכי אין לייחס לנותן הרשות הראשונית מתן היתר לנהיגה שאינה מכוסה על-ידי הביטוח – למשל מסירת הרכב לידי אדם חסר רישיון נהיגה.

10.      התוצאה היא שאין מקום להחיל, במקרים נשוא הבקשות שבפנינו, אף לא אחת מן החזקות האמורות וממילא הנטל להוכיח כי הרכב נמסר ברשות הבעלים או המחזיק מוטל על הטוען זאת.

           בנוסף על כך, מוטל על קרנית, במקרה זה, להצביע גם על קיומו של אשם מצד הבעלים או המחזיק ברכב וזאת נוכח הילכת צורדקר. לפיכך, אין די בכך שקרנית תוכיח כי נתנה רשות לנהוג ברכב אלא גם יש צורך שתצביע על כך שנותן הרשות ידע או היה צריך לדעת כי הנוהג חסר רישיון נהיגה.

11.      אלא שכובדו של הנטל הוא פועל יוצא של המבוקש בהוכחה; כיוון שתכופות ידיעת העובדות העיקריות אינה בידי קרנית – די בכך שיוכח על-פי נסיבות העניין כי יש לייחס לבעל הרכב ידיעה ואשם כאמור.

           ובאשר למקרים שבפנינו, הרי שבבקשה הראשונה לא הוכח כלל שמי שנהג ברכב בעת התאונה היה עובד במסגרייה של הבעלים, ובמקרה השני מנהל החברה היה בחו"ל בעת התאונה ואילו לגבי אחיו לא הוכח כי היה מחזיק במלגזה או ששלט בה בפועל.

           התוצאה היא שדין שתי הבקשות להידחות. קרנית תשא בשכר-טרחת המשיב 1 ברע"א 8744/08 בסכום של 10,000 ש"ח, ובשכר-טרחת המשיבים 3-1 ברע"א 1692/09, בסכום זהה.

 

השופט י' עמית:

           אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, ואוסיף דברים משל עצמי, בין היתר, לגבי כובד ההוכחה, אליו התייחס חברי בסעיף 11 לפסק דינו.

1.        בפסק הדין בעניין פרח נקבע כי מתיר השימוש ברכב, כתובע בגין פגיעתו-שלו בתאונה, זכאי לפיצויים מקרנית מקום בו לא ידע, ולא סביר היה שידע, על היעדרו של הכיסוי הביטוחי. מכאן, שגם אם ראובן הבעלים לא ידע שאין כיסוי ביטוחי לנהיגתו של שמעון – למשל, מאחר ששמעון לא מחזיק ברישיון נהיגה תקף – אך אדם סביר היה יודע על כך, אזי ראובן לא יזכה בפיצוי.

2.        בעניין צורדקר, נדונה זכות החזרה של קרנית כלפי הבעלים מתיר-השימוש ברכב במקרה של פגיעה בצד שלישי. זאת, מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים המעניק לקרנית זכות שיפוי "מבעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח [...]" לפי סעיף ס' 7(6) לחוק הפיצויים. בהסתמך על הלכת פרח נקבע כי זכות החזרה של קרנית מותנית בכך שהתנהגותו של ראובן – הבעלים ומתיר-השימוש הייתה נגועה באשם. קרי, כי ראובן כמתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על היעדרו של הכיסוי הביטוחי של שמעון הנהג-הפוגע. זאת, לאור הרציונל הענישתי-הרתעתי של סעיף 9 לחוק הפיצויים, והזיקה שבין זכות החזרה של קרנית לבין שלילת הפיצויים מקום בו מושא זכות החזרה נפגע בעצמו בתאונה. נקבע כי קשה להלום מצב בו אדם מתיר בתום לב וללא אשם שימוש ברכבו, תתרחש תאונה ותקום חבות אך בדיעבד יתברר כי החבות אינה מכוסה על-ידי הביטוח והוא יחוב כלפי קרנית מבלי שיהא ביטוח מאחוריו בלא עוול בכפיו.

3.        המקרה שבפנינו הוא נדבך נוסף על גבי הלכות אלה: על מי נטל ההוכחה כאשר קרנית חוזרת על ראובן-הבעלים מקום בו לשמעון הנהג-הפוגע לא היה כיסוי ביטוחי? הלכת צורדקר לא עוסקת בשאלה זו ולא ניתן להסיק ממנה כי הנטל מוטל על קרנית. כפי שציין חברי, יש להבחין בין שתי שאלות נפרדות: השאלה הראשונה והמקדמית היא לגבי עצם התרת השימוש, קרי, האם ראובן הבעלים אכן התיר לשמעון לנהוג ברכב. השאלה השניה, הקשורה למרכיב האשם, היא אם ראובן ידע או צריך היה לדעת כי לשמעון אין כיסוי ביטוחי (במקרה דנן, בשל היעדר רישיון נהיגה בר-תוקף).

4.        נקודת המוצא היא, שעל קרנית כתובעת החוזרת על הבעלים (או המחזיק ברכב), חל הכלל הבסיסי של המוציא מחברו עליו הראיה. ברם, וכפי שנראה להלן, גם אם נטל השכנוע חל על קרנית, הרי שהנטל המשני של הבאת הראיות, עובר לבעלים לגביו נטען כי התיר את השימוש.

           בעניין פחימה נקבע כי קיימת חזקת "הרשות הראשונית" ולכן אין המבטחת של המכונית (באותו מקרה המדינה כ"מבטחת עצמית") יכולה להשתחרר מחבותה ולהטילה על קרנית בטענה כי הנהג סטה מההיתר הראשוני. כאחד השיקולים לתוצאה זו, הזכיר בית המשפט את סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים המטיל אחריות מוחלטת על בעל רכב אשר "התיר" את השימוש ברכבו לאחר, באומרו:

"אין זה ראוי בעיניי, כי אחריותו של בעל הרכב כלפי הניזוק תהא תלויה בפרטי ההיתר שניתן לנהג. בצדק ציין פרופסור אנגלרד, כי השיקול, שלפיו 'אין להטיל על הנפגע את טירחת ההתדיינות לבירור השאלה מה היו היחסים הפנימיים בין נותן הרשות לבין המשתמש ברכב...', הוא שיקול כבד בסוגייתנו"(שם, עמ' 833).

(על "חזקת הרשות הראשונית" חזר בית המשפט העליון בעניין אסרף ובע"א 5436/95 קרנית נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 271 (1997)).

           כך נקבע אפוא לגבי בעל הרכב שאחריותו כלפי הנפגע בגין ההיתר הראשוני היא מוחלטת, וכך גם לגבי המבטחת הנכנסת בנעלי בעל הרכב. האם חזקת "הרשות הראשונית" – הפוטרת את הנפגע מלפשפש ביחסים בין בעל הרכב-נותן הרשות לבין המשתמש – כוחה יפה גם בתביעה בין קרנית לבין בעל הרכב?

5.        לטעמי, התשובה לכך חיובית. "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" אינן פיקציות משפטיות שמטרתן להרחיב את אחריותו של המבטח. המדובר בחזקות שבעובדה, שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר. וכפי שנאמר על ידי השופט זילברג בעניין קלקשטיין:

 "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש' ".

 

           "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית" הן חזקות עובדתיות "ניטרליות" שהשימוש בהן אמור להיעשות באופן בלתי-תלוי בתוצאה. לכן, יכול שחזקות אלה תשמשנה לעיתים להרחבת אחריות המבטח, ולעיתים, כמו במקרים שבפנינו, לצורך חזרה של קרנית על הבעלים מתיר-השימוש ברכב. עם זאת, להבדיל מחזקה שבדין המעבירה את נטל השכנוע (כדוגמת חזקת התמורה בדיני שטרות או הכלל "הדבר מדבר בעדו" בפקודת הנזיקין), הרי שחזקה שבעובדה נחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע אלא את הנטל המשני של הבאת הראיות (להבחנה בין חזקה שבדין לחזקה שבעובדה ראו דעתו של כב' השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היומ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998)).

6.        לצד כלל זה, נזכיר עוד מספר כללים ראייתיים היכולים לשמש בענייננו. ראשית, דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741 (1973); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 870 (1989); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 681 (1993); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997), פסקה 13 לפסק הדין; רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992); ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (לא פורסם, 3.11.2010)).

           שנית, על בעל דין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד. ברגיל, קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ליחסים בין הבעלים לבין המשתמש, ועובדות אלה אמורות להימצא בידיעתו של הבעלים. וכדברי השופט זילברג בעניין קלקשטיין "את הבעלים אפשר לחייב כל עוד לא הוכיחו את ההיפך, יען כי הם "קרובים אל החלל" (ביטוי הלקוח מפרשת עגלה ערופה דברים כא – י.ע.) ובידם להוכיח כי הנהג הרשלני לא עמד אותה שעה תחת מרותם".

           מנגד, יש להקל על הבעלים או המחזיק ברשות, מתיר-השימוש, בכמות הראיה הנדרשת להוכחת אי מתן היתר לשימוש ברכב ואי ידיעה כי הנוהג ברכב חסר כיסוי ביטוחי. זאת, מכוח הכלל לפיו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003)).

7.        הנה כי כן, כללים ראייתיים שונים "מושכים" לכיוונים שונים. אמנם נטל ההוכחה הראשוני מוטל על קרנית כתובעת, אך במקרים רבים הנטל לא יהא כבד במיוחד לאור החזקות העובדתיות של חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית; הכלל לפיו על בעל דין להוכיח עובדה המקדמת את עניינו; וכלל הנגישות לראיות. לצד כללים ראייתים אלה, אוסיף כי גם כעניין של מדיניות, יש להקל עם מידת ההוכחה המוטלת על קרנית, על מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי.

           בהקשר זה אזכיר את רע"א 1570/00 שוויך נ' קרנית (לא פורסם, 7.8.2000). שם דחה כב' השופט אור בר"ע בגלגול שלישי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי קרנית אינה חייבת לפצות בעלים של רכב שנפגע כאשר אחיו, חסר הרישיון, נהג ברכב. למרות שהיה מדובר בסיטואציה כגון זו שנדונה בפרשת פרח – קרי, כאשר מתיר השימוש ברכב נפגע בעצמו – נקבע בקצרה כי "המבקש לא נקט בצעדים מתבקשים כדי לברר אם לאחיו, אותו העסיק כנהג המשאית שלו דרך קבע, יש רישיון מתאים לנהוג באותה משאית. כאדם וכמעביד סביר, צפויה היה שיברר זאת, ומשלא עשה כן חל לגביו סעיף 7(6)". עיננו הרואות כי בית המשפט הפעיל, גם אם שלא במפורש, את ניסיון החיים והשכל הישר כמעין חזקה שבעובדה המעבירה את הנטל אל מתיר השימוש ברכב.

8.        ומהתם להכא.

           לא בלי לבטים ותוך מתן משקל כי בגלגול שלישי עסקינן, הגעתי למסקנה כי למרות האמור לעיל, אין להתערב במקרים שבפנינו בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בשני המקרים. במקרה מושא רע"א 8744/08 נקבע פוזיטיבית, על רקע מכלול הראיות, כי בעל הרכב לא התיר לנהג לנהוג ברכב. ואילו במקרה מושא רע"א 1692/09 היה בית המשפט רשאי להגיע למסקנה אליה הגיע, בהתחשב בכך שלא הוכח מי הביא את המלגזה לחצר; מי השאיר את המפתחות במלגזה ככל שאלו הושארו; מי היה אחראי על המלגזה והשימוש בה; והעובדה כי מנהל החברה – שהיא הבעלים של המלגזה - שהה בעת התאונה בחו"ל.

           אשר על כן, אני מצטרף למסקנתו של חברי כי דין שתי הבקשות להידחות.

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

           הנני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של המשנה לנשיאה, חברי השופט א' ריבלין ולהדגשים שהציג חברי השופט י' עמית.

             נוכח הנסיבות שעלו בתיקים אלה וכן במקרים אחרים בהם נתקלנו הנני סבור כי ראוי שקרנית וכן הרשויות ישקלו נקיטת יוזמה שעל פיה תבחן האפשרות לפרסום ברבים של מאגר הנהגים שרישיונם נשלל מכוח פסק דין, או מטעמים תעבורתיים, אגב נגישות של הציבור למאגר זה. הרקע להצעתי מקורו במצב העגום, שבגדרו עשרות אלפי נהגים שרישיונם נשלל כאמור ממשיכים לנהוג (לעתים קרובות ללא ידיעת הרשויות, או בני משפחותיהם, או מעבידיהם) ורובם אפילו לא מפקידים את רישיונותיהם כנדרש (ראו: דו"ח מבקר המדינה 59(ב) לשנת 2008, עמ' 118; אברהם טננבוים ועדי ליאון, על הענישה הראויה בתעבורה, הסנגור 154, עמ' 4 (ינואר 2010). מהלך כזה של הקמת מאגר כאמור ופרסומו – אם יבשיל ויעבור את כל השלבים הנורמטיביים הנדרשים לקבלתו – עשוי  לדעתי להשיג תכליות רבות (שאין זה המקום לפרטן כולן כאן) ובין השאר יהיה בו גם כדי לחזק את החזקה (הניתנת לסתירה) שהרשות לנהוג ברכב,  שמקורה בבעלים, או במעביד – ניתנה רק למי שמחזיק בידו רישיון נהיגה תקף.

 

 

          
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין.

           ניתן היום, י"ד בכסלו התשע"א (21.11.2010).

 

 

 

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

  בתי משפט - ראשי

  בית המשפט העליון

  בית משפט מחוזי