עורכי דין - עמוד הבית

  אינדקס עורכי דין

  רשימת עורכי דין

  עורכי דין בר ג - ברא

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.8.07 בתיק ת"א 207/04 שניתן על-ידי השופטת בר-זיו       

 

                                          

                                                                                                    

                                   

תאריך הישיבה:                  ג' באדר התש"ע (17.2.10)       
בשם המערערים:             עו"ד סלאמה עאטף
בשם המשיבים:                עו"ד טלי מרכוס

השופט א' רובינשטיין:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 16.8.07 בתיק ת"א 207/04, בו נדחתה תביעת המערערים לסעד הצהרתי לפיו הם בעלי הזכויות בחלקה 1 בגוש 10273 באדמות שפרעם (להלן: החלקה). עסקינן בנסיבות מורכבות של משפחה שנתפצלה ב-1948, ובעל הקרקע מתוכה היה לנפקד, כפי שיפורט, ואילו ילדיו מאשתו הראשונה נותרו כאן.

 

רקע

1. המערער 1 הוא עזבונו של המנוח עטאללה ח'ליל בהיג' עליו השלום (להלן המנוח), אשר היה בעליה הרשומים של החלקה. המערערים 5-2 הם ילדיו של המנוח ויורשיו על-פי צו ירושה שהוציא בית הדין השרעי בעכו ביום 18.2.03. כעולה מצו הירושה, יורשים אחרים של המנוח - ילדיו מאשה שניה החיים בסוריה - ויתרו על חלקם בירושה לטובת המערער 3. המנוח יצא מהארץ בשנת 1948 לא שב אליה עד לפטירתו (ביום 16.4.90), והוא נפקד, בהתאם לאמור בחוק נכסי נפקדים תש"י-1950 (להלן החוק או חוק נכסי נפקדים). בשנת 1947, טרם יציאתו מהארץ, מכר המנוח חלק מהחלקה לעבדאללה אברהים אשקר (להלן אשקר). רעייתו הראשונה של המנוח, אימם של המערערים, שלא עזבה את הארץ, הלכה לעולמה בשנת 1950 והם גודלו על-ידי סבתם. בהתאם לרישומי האפוטרופוס שולמו לסבתא הענקות בגין נפקדות המנוח לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים) תשל"ג-1973. המשיב 1 הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן האפוטרופוס) לו הוקנתה החלקה מכוח חוק נכסי נפקדים. בשנת 1953 מכר האפוטרופוס את החלקה למשיבה 2 (להלן רשות הפיתוח), והחלקה נרשמה על שמה ביום 18.9.53. בשנת 1979 הגיש בנו של אשקר תביעה נגד האפוטרופוס ורשות הפיתוח לקבלת בעלות על חלקו של אביו בחלקה. ביום 13.12.81 חתמו הצדדים על הסכם פשרה, ובעקבותיו בשנת 1984 נרשמה החלקה בבעלותם המשותפת (יצוין, כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נרשם כי החלקה רשומה על-שם רשות הפיתוח רק מאז 1984, כנראה בשל האמור). כשתיים-עשרה שנה לאחר פטירת המנוח פנו המערערים אל המשיבים בדרישה לקבל את הזכויות בחלקה. דרישה זו סורבה, ועל כך הוגשה התביעה נשוא ערעור זה לבית המשפט קמא. עוד יצוין, כי ביום 24.12.02 נערך הסכם בין רשות הפיתוח לעיריית שפרעם לפיו הועברו זכויותיה של רשות הפיתוח בחלק מהחלקה לידי העיריה לצורך הקמת מבני ציבור. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על כל שינוי בחלקה, בתאריך 29.1.04 ניתן הצו, אשר בהסכמת הצדדים צומצם כך שלא יחול על השטח המיועד למבני הציבור, אשר לגביו הוסכם כי יעבור לרשות עירית שפרעם (בש"א 1607/04). 

 

פסק הדין קמא

1. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע, כי אין המערערים זכאים להירשם כבעלי החלקה. ראשית, קבע בית המשפט, כי הקניית החלקה לאפוטרופוס והעברתה לידי רשות הפיתוח היא כדין. נפסק, כי עם עזיבת המנוח את הארץ בשנת 1948 הפכה החלקה לנכס נפקד, ומשכך לא נכללה החלקה בעזבונו, וממילא לא ניתנה להורשה למערערים. שנית, נקבע כי טענת המערערים לפיה העביר האפוטרופוס את החלקה לרשות הפיתוח שלא בתום לב, נטענה באופן סתמי ולא בוססה. נאמר, כי אין בהעדר אישור הנפקדות המקורי או שטר המכר שמכוחו הועברה החלקה לרשות הפיתוח כדי להעיד על חוסר תום לב. עוד נאמר, כי חוק נכסי נפקדים אינו מאפשר ככלל החזרת נכס בעין, ותחת זאת מעניק פיצוי כספי בעת הצורך, וכן שיש בתגמול סבתם של המערערים כדי למנוע מן המערערים לטעון כנגד הגדרת הנכס כנכס נפקד. נקבע, כי אין בהכרת המשיבים בזכויותיו של אשקר כדי להעיד על הכרה בזכויות הנטענות על-ידי המערערים, שכן שם דובר בהכרה בזכות כתוצאה מעסקה שנחתמה טרם הפיכת החלקה לנכס נפקד. עוד נאמר, כי המערערים ידעו על ההליך המשפטי, לא חלקו על זכויותיו של אשקר ולא פעלו באותה עת שבה נרשמו זכויותיו לרישום זכותם הנטענת. שלישית, נקבע כי לעצם ההחזקה במקרקעין והכרה נטענת של עירית שפרעם בזכויות המערערים בחלקה, הבאה לידי ביטוי בגביית מיסים ובפיצוי בגין עקירת עצים, אין משמעות משפטית שכן לעיריה עצמה אין זכות בחלקה. רביעית, אשר לטענה כי מחצית הזכויות בקרקע היו שייכות לאם המערערים (שנותרה בארץ) מכוח הלכת השיתוף, נקבע כי אין מקום להחיל את חזקת השיתוף, כיון שאין מדובר בבית המגורים; ואף לא הוכח ניהול משק בית משותף (ואדרבא, עזיבת המנוח ללא רעייתו מוכיחה את ההיפך). בנוסף, נאמר כי קבלת מלוא התגמול על-ידי הסבתא על מלוא החלקה מעידה על בעלות מלאה של המנוח בה, ללא שיתוף; וכך אף חוזה המכירה מול אשקר, שנערך על-ידי המנוח בלבד. לבסוף נאמר, כי צו הירושה שהוציא בית הדין השרעי מצביע על זהות יורשי המנוח אך לא על היקף העיזבון - ואין בו כדי לבסס את טענת המערערים ביחס לחלקה הספציפית. 

 

הערעור

1. בערעור נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות לכך שהמערערים אינם נפקדים, ושהם מחזיקים בחלקה עוד מלפני קום המדינה. שנית ודומה שזו עיקר, נטען כי לא הוכח שהאפוטרופוס הכריז רשמית על המנוח כנפקד ומשכך, אין להעברת החלקה לידי רשות הפיתוח בסיס חוקי. נטען, כי נפקדותו של האב לא בוססה בראיות כדבעי, וכפועל יוצא, אף לא הטענה בדבר היות הנכס נכס נפקד. נטען שהעדר תימוכין בכתב להכרזת נפקדות זו מעביר את נטל ההוכחה לשכמי האפוטרופוס. שלישית נטען, כי צו הירושה שניתן על-ידי בית הדין השרעי אינו אקט דקלרטיבי, אלא מהוה החלטה חפצית בעלת חלות משפטית כלפי כולי עלמא, ועל כן היה על בית המשפט לקבוע כי מכוחו מוקנית החלקה למערערים. רביעית נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא חייב את המשיבים להוכיח כי העברת החלקה לרשות הפיתוח היתה בתום לב, בפרט שעה שלא הוכח כי נתקבלה בעבורה תמורה. כן נטען, כי החזקת המערערים בקרקע אף לאחר מכירתה יצרה בקרבם הסתמכות להמשך החזקה זו.  חמישית, נטען כי יש להחיל את חזקת השיתוף בנכסים ביחס לאמם המנוחה של המערערים, רעיית המנוח, ולקבוע כי הם באים בנעליה, ועל כן זכאים לכל הפחות למחצית החלקה. לבסוף, חזרו המערערים על יתר טענותיהם שהושמעו בפני בית המשפט המחוזי, בהן בין היתר, הטענה לפיה עירית שפרעם הכירה בבעלותם על הקרקע, וכן כי האפוטרופוס התעלם מהחזקתם בקרקע בעת אישור הסכם הפשרה עם אשקר.

 

1. המשיבים טענו מנגד, כי עצם עזיבתו של המנוח את הארץ בשנת 1948, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, היא שהפכה אותו לנפקד ואת נכסיו לנכסי נפקדים. נטען, כי מדובר בהקניה קונסטיטוטיבית מכוח החוק, שאינה דורשת פעולה כלשהי מצד האפוטרופוס, ומשכך לא היתה החלקה חלק מעזבונו של המנוח - ועל כן אין יורשיו יכולים להירשם כבעליה. עוד נטען, כי האפוטרופוס העביר הענקות לאם המנוח, היא סבתם של המשיבים, בשל נפקדות המנוח והחלקה. נטען, כי הדין הוא שמשעה שהאפוטרופוס מכר, בתום לב, את החלקה לרשות הפיתוח - שוב לא תושב החלקה בעין אלא תינתן תמורתה הכספית. נטען, כי על פעולת המכירה לרשות הפיתוח חלה חזקת התקינות המינהלית. כי נעשתה בתום לב ובתמורה, וכי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח אחרת. עוד נטען, כי צו הירושה לטובת המערער 1 ניתן שלא כדין, שכן בית הדין השרעי לא קיבל הסכמתו של האפוטרופוס, שהוא צד להליך, לדון בעניין בפניו. נאמר, כי לעניין חזקת השיתוף לא הניחו המבקשים תשתית ראייתית המבססת טענתם, ושמכלול הנסיבות מלמד דווקא כי איפכא מסתברא - לא היתה כוונת שיתוף בין הוריהם המנוחים.

הדיון בפנינו

1. במהלך הדיון ניסינו להביא את בעלי הדין להסדר מוסכם. הדגשנו בפני הצדדים, כי נראה שמדובר במקרה חריג, בו אירע פיצול בתוך משפחה גרעינית, שחלקה נותר בישראל. על כן עשוי המקרה בנסיבותיו יוצאות הדופן, להצדיק התגמשות לעניין שחרור החלקה בהתאם לסעיפים 29-28 לחוק. באת כוח המשיבים השמיעתנו, כי במקרים כגון דא ניתן לפנות לועדה הפועלת לפי סעיף 29 כדי שתאשר את שחרור הנכס, אם כי ציינה שההשבה תהיה בפיצוי כספי בלבד. כן הדגישה, כי התמורה תיקבע בהתאם לנוהל, אשר לפיו בודקים את יעוד הקרקע בשנת 1954 ומעדכנים את המחיר ליום 1.6.73. עוד הותנה השחרור בתיקון צו הירושה, כך שיקנה לילדיו הנפקדים של המנוח את חלקם היחסי (המוקנה, כמובן, לאפוטרופוס) ואשר בצו הירושה הנוכחי הועברו למערער 3; זאת, כיוון שבהיותם נפקדים חלקיהם בעזבון מוקנים לאפוטרופוס ואין הם יכולים להסתלק ממנו. בא-כוח המערערים הסכים לקבלת תמורה כספית בלא השבה בעין, אך רק בכפוף לתשלום תמורת שווי השוק כפי שהוא כיום ובלא שישונה צו הירושה. נוכח הדברים הללו החלטנו ביום 17.2.10 לדחות את מתן פסק דיננו בארבעה חודשים, על-מנת לאפשר פניה לועדה לפי סעיף 28 לחוק, ולקיים את ההליך הנחוץ. ביום 13.5.10 מסר בא כוח המערערים כי הנסיון להגיע לפתרון מוסכם לא צלח. מעיון במסמכים שצורפו נראה, כי המענה הלא חיובי מצד המשיבים נבע מסירובם של המערערים לתיקון צו הירושה.

 

דיון והכרעה

1. האם לאחר מותו של נפקד זכאים יורשיו (שאינם נפקדים) לקבל זכויות בנכסיו, כאשר הללו הוקנו לאפוטרופוס ולרשות הפיתוח? שאלה זו עומדת בבסיס דיוננו. שאלה מקדימה לכך שעלינו לתת עליה מענה היא האם החלקה היא אכן נכס נפקד. כן ראיתי לבחון את טענת המערערים בדבר חזקת השיתוף בין הוריהם.

 

נפקדות המנוח

1. המערערים טוענים, כי האפוטרופוס לא הכריז על נפקדותו של הנפקד, ובהעדר הכרזה שכזו, לדבריהם, אין החלקה נחשבת נכס נפקד. אין להלום טענה זו.

 

1. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, כי המנוח הוא נפקד (פסקה 13 לפסק דינו). מן המפורסמות היא, שלא בנקל יתערב בית משפט זה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהן מתקיימות נסיבות מיוחדות, או כאשר המסכת העובדתית כפי שנקבעה בערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (וראו ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (לא פורסם); ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן פ"ד מא(1) 356)), מה שאין כן במקרה דנן בו פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק. זאת ועוד, הדברים במקרה דנא ברורים: במישור המשפטי הראייתי, אישור האפוטרופוס על אדם או על נכס כנפקד הוא ראיה להיותם נפקדים "כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" מכוח סעיף 30(א) ו-(ב) לחוק ומכוח תקינות המעשה המנהלי (ראו ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5) 1, להלן פרשת חוות מקורה; ע"א 2576/03 וינברג ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם)). בפנינו הונח תצהיר האפוטרופוס לנכסי נפקדים בו הוא מצהיר על נפקדותו של המנוח והיותה של החלקה נכס נפקד (נספח ה' למוצגי המשיבות). המבקש לסתור הכרזה שכזו - עליו הראיה, נטל שלא הורם במקרה דנא.

1.  ברם, למעשה אין בפנינו כל שאלה עובדתית שיש להכריע בה. המערערים עצמם מצהירים (סעיף 2 להודעת הערעור), כי אביהם יצא את הארץ עוד בשנת 1948 לסוריה – נתון אשר מקים את הגדרתו כנפקד בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק. כפי שציין בית המשפט קמא (פסקאות 14-13 לפסק דינו), מעמדו של נכס נפקד נגזר ממעמדו של בעליו ואינו תלוי בהכרזה או בצעד כלשהו מצד האפוטרופוס או המדינה. ביום בו הופך אדם לנפקד, הופך אף הנכס לנכס נפקד (ראו גם ע"א 415/89 דרויש נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מז(5), 521), מעמדו של אדם כנפקד ומעמד נכסיו כנכסים נפקדים נובעים, מיניה וביה, מעצם יציאתו של האדם את הארץ, ולא, כפי שטוענים המערערים, מהכרזתו כנפקד על-ידי האפוטרופוס; דבר זה נלמד מלשון סעיף 1 לחוק המורה לאמור:

 

"(ה)        'נכס נפקד' פירושו - נכס אשר ... נפקד היה בעלו החוקי או נהנה ממנו או מחזיק בו, בעצמו או על ידי אחר..."

כלומר, עצם היות אדם מסוים נפקד - ואף המערערים אינם חולקים שאביהם בא בגדרים אלה -  היא שהופכת את נכסיו לנכסי נפקדים, ונפקדותו היא היא אשר מקנה את הנכס לאפוטרופוס בלא צורך בצעדים פורמליים. ההיגיון שבכך הוא, כי לא היה מקום לצפות שלעת הנפקדות יהא, בתנאי המלחמה ששררו, רישום של אנשים ונכסים, וגם לאחר מכן היה הדבר, בודאי באשר לאנשים, מסובך עד מאוד. כך מורנו איפוא החוק בסעיף 4(א)(1):

"כל נכס נפקד מוקנה בזה לאפוטרופוס מיום פרסום מינויו, או מיום שהיה לנכס נפקד, הכל לפי התאריך המאוחר יותר".

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבג"צ 4713/93 זאב גולן נ' הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 פ"ד מח(2), 638, 645 (להלן פרשת גולן): "די שנזכיר כמה ממושכלות היסוד שנקבעו בחוק: מהוראת סעיף 4(א) נובע, שנכס נפקד נקנה לאפוטרופוס עם התקיימות תנאיו של החוק, ואין ההקנייה מותנית בפעולה משפטית מצד האפוטרופוס" (וראו עוד ע"א 1134/06 אליאס רושרוש נ' ודאד מנסור ואח' (לא פורסם); ע"א 1397/90 עלי דיאב נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים פ"ד מו(5) 789; ע"א 4630/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סעיד עודה אבו חאטום (לא פורסם) (להלן פרשת אבו חאטום)). לענייננו, ביום בו עזב המנוח את הארץ הפכה החלקה לנכס נפקד. החלקה היא איפוא נכס נפקד והוקנתה כדין לאפוטרופוס, אשר לו סמכות למכרה  לרשות הפיתוח, כפי שנעשה במקרה דנא.

חזקת השיתוף

1. עוד טענו המערערים, כי מכוח חזקת השיתוף בנכסים זכאית אמם המנוחה - והם כיורשיה - לבעלות במחצית מרכושו של אביהם המנוח. לדידי בנסיבות המקרה אין עומדת למערערים הטענה בדבר חזקת השיתוף בין הוריהם המנוחים.

 

1. ראשית, ולגופה של טענה, מקובלים עלי הדברים שאמר בית המשפט קמא בדבר נסיבות המקרה דנן:

"הנסיבות שבעניינו תומכות דוקא בקביעה כי אין מקום לחזקת השיתוף, בין היתר לאור העובדה שאין המדובר בדירת מגורים, לא הוכח ניהול משק בית משותף (ויתירה מזאת מאז שנת 1948 שהה המנוח בסוריה, התחתן שם והוליד ילדים ואמם המנוחה של התובעים נשארה בישראל). גם התנהגות הצדדים במהלך השנים מראה כי אין להחיל את הלכת השיתוף, כאשר סבתם של התובעים קיבלה, כאמור, מענק לפי חוק נכסי נפקדים לאור העובדה שהחלקה בכללותה, ולא מחציתה, הוכרזה כ'נכס נפקד' ולאור העובדה שהמנוח עצמו מכר חלק מהחלקה עוד בשנת 1947 מבלי שאמם של התובעים היתה צד לעיסקה זו" (פסקה 27 לפסק הדין).

1. מעבר לכך ולמעלה מן הצורך יצוין, כי גם אילו הנחנו חזקת שיתוף, ואיננו עושים כן, עדיין אין המערערים יכולים להיבנות ממנה, נוכח השתהותם משך תקופה ארוכה ביותר בהעלאת הטענה, אשר מתחילה היתה צריכה להיטען על ידי אמם המנוחה. אכן, גם אם בשל פטירתה המוקדמת של אמם, שהלכה לעולמה בשנת 1950, היו הם עצמם מעלי הטענה כיורשים - מדוע המתינו למעלה מיובל שנים עד העלאתה? (אגב אורחא יצוין, כי בתצהיר עדות ראשית שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי (המסומן ו' במסמכים שצירפו) העיד עֵד מטעמם כי האם נפטרה עוד בשנת 1946, ככל שדבר זה נכון, בכל מקרה היה יורש המנוח מחצית מרכוש אשתו כך שכל טענת המערערים היתה רלבנטית לרבע מהחלקה). אביהם של המערערים נפטר בשנת 1990, ותביעתם הראשונה לקבלת הזכויות הנטענות בקרקע נעשתה רק בשנת 2004. על כגון דא אמר השופט ד' לוין:

 

"העובדה כי המשיב בחר להגיש את תביעתו רק לאחר מות אביו עומדת לו לרועץ גם מטעם נוסף, והוא טעם ראייתי בעיקרו, שכן בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה" (ע"א  4696/90 מרים פישלר נ' ברוך שיין (לא פורסם)).

וכן נאמר בע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה פ"ד מח(3) 372 (להלן פרשת יהלום):

"... אם נאפשר ליורשים להעלות טענות בדבר השיתוף בנכסים לאחר מותם של שני בני הזוג, כי אז נביא להתעוררותן של סיטואציות בעייתיות ובלתי רצויות. כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש, כפי שכבר הבהרתי, להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה, אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בין החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים בשמם כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעתם של בני הזוג עצמם.
...
מקרה ממין זה, שבו לראשונה זה זמן רב וממושך נטען לקיומן של זכויות הסותרות את חלוקת הזכויות הפורמאלית (הזכויות שבדין), כפי שהוכרה וחייבה במשך שנים, הינו מצב בלתי תקין ובלתי רצוי, והוא עלול לגרום לבעיות ולתקלות שרק ימים יגידו טיבן והיקפן במלואם.
אין כל טעם להרחיב תחולתה של הלכת השיתוף, ובכך לסטות מן העקרונות הכלליים, שעל פיהם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו הינה מוגבלת בזמן" (פרשת יהלום 387-386 מפי השופט ד' לוין).

ודוק: בפרשת יהלום התקופה שחלפה עד שהובא העניין בפני בית המשפט היתה כעשרים שנה, בעוד שבמקרה דנן מדובר בכחמישים וחמש שנה. השתהות זו חוסמת את המערערים מהעלאת טענה זו. דברים דומים אומר גם המחבר נ' שלם, המציע להפריד בין מצב בו בן הזוג עצמו טוען לחזקת השיתוף, שאז לשיטתו יוכל לעשות כן כמעט תמיד, לבין המבקש לבוא בנעליו של בן הזוג אשר ייחסם בחלוף הזמן (נ' שלם יחסי ממון ורכוש הלכה ומעשה (2001) 88-87 (להלן שלם). עיקרו של דבר - במקרה דנן חלפו שנים ארוכות מאוד מאז ההיפרדות, לא ניתן כיום לדעת מה היה טיב היחסים בין ההורים המנוחים (ואף לא הובאה כל ראיה בעניין), ולא ניתן להקים את חזקת השיתוף, אף אם אילו הנחנו (ולא היא) כי חזקה זו עומדת למערערים, וכפי שצוין להלן, בפרשה מלפני היות חזקת השיתוף עסקינן.

1. עוד נטעים ואולי בכך עיקר, כי אמנם בפרשת יהלום נאמר, שאין מניעה עקרונית לכך שיורש יבוא בנעלי הורו המנוח ויתבע הכרה בזכויותיו מכוח הלכת השיתוף (שם, עמ' 381 וראו גם שלם עמ' 81). ואולם, מטבע הדברים, על מנת שאדם יוכל להיכנס בנעלי אחר נדרש תחילה לקבוע כי לאותו אחר עמדה הזכות הנטענת, מה שאין כן במקרה דנן. כאמור, נקבע כממצא עובדתי, כי המנוח עזב את ארץ ישראל בשנת 1948 ואשתו נפטרה כשנתיים לאחר מכן; באותה עת לא חלה חזקת השיתוף בדין הישראלי, ועל-כן קשה להלום טענה, כי תביעת המנוחה באותה עת למחצית מנכסי בעלה היתה מתקבלת (וראו לעניין זה ש' ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א (2009) 227, 249; ש' ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד(3) (תשס"ה) 627, 630; י' ויסמן דיני קניין: בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 179-178; מ' דויטש קניין חלק א (תשנ"ז) 633). משכך, הזכות הנטענת לא עמדה לאם ועל כן אינה עומדת גם לחליפיה.

 

זכויות המערערים בחלקה

1. סוף דבר, החלקה הוקנתה לאפוטרופוס. ומכאן שבשעה שהמנוח הלך לעולמו, שוב לא היתה החלקה חלק מעזבונו אלא היתה מוקנית לאפוטרופוס (שמכרה לרשות הפיתוח כדין), וממילא לא עברה לידי יורשיו. בעניין זה אומר הדין את דברו באופן ברור כקבוע בסעיף 4(א) לחוק כפי שציינו מעלה, וכפי שציינה השופטת (כתארה אז) ד' ביניש "הקניית הנכסים לאפוטרופוס שינתה את מעמדם הקנייני והפקידה בידי האפוטרופוס את הזכויות באותם נכסים ואת הסמכויות הקשורות בהחזקתם וניהולם" (בג"ץ 6452/96 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' בית הדין השרעי פ"ד נה(4), 363, 369). אף שנסיבותיו של המקרה מיוחדות הן, עדיין אין בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית, אליה גם הגיע בית המשפט קמא, לפיה על פי הוראות החוק, החלקה מוקנית לאפוטרופוס ואין למערערים זכות בה. נוכח האמור, אין לנו צורך לדון בשאלת מכירת החלקה לרשות הפיתוח, שנקבע בבית המשפט קמא כי היתה כדין. כן אין מקום לדון בהכרה הנטענת של עיריית שפרעם, שאף לגביה ציינו שאין בכוחה להעניק זכות שאינה קיימת לה כשלעצמה.

 

שחרור הנכס

1. עם זאת, כפי שציינתי בפרשת אבו חאטום "לשם טיפול פרטני במקרים המצדיקים תיקון נחקק סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, המאפשר לאפוטרופוס, לאחר המלצה של ועדה המוקמת לפי סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה, כפי שאירע במקרים לא מעטים". וכך היא לשון סעיף 28(א):

"האפוטרופוס רשאי, לפי שיקול דעתו בלבד, אך בהתחשב עם הוראות סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה, בתעודה חתומה בידו; ומשעשה כן, יחדל אותו נכס מהיות נכס נפקד, וכל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו".

כאמור, בדיון בפנינו דומה היה בעינינו, כי המקרה דנא הוא מאלה המצדיקים פשרה או הסדר מוסכם מחוץ לכתלי בית המשפט, ועל-כן דחינו את ההכרעה בתיק שיישקלו נסיבותיו המיוחדות ויוגש פתרון מוסכם. דא עקא, שלא אסתייעא מילתאי. ממכתב המשיבה אל המערערים שהעתקו נמסר לידינו עולה, שההליך לא צלח בשל עמידת הצדדים על דרישותיהם בכל הנוגע לצו הירושה, אשר הכיר בהסתלקות יורשי המנוח בסוריה לטובת מערער 3 חרף היותם נפקדים. נוכח הדברים, אין אלא לפסוק בהתאם לשורת הדין. משכך, ונוכח היות החלקה נכס שהוקנה לאפוטרופוס כדין, אין בידינו להיעתר לערעור.

1. תוצאה זו עשויה לגרום חוסר נחת מסוים. שעה שהוצג החוק במליאת הכנסת עמד חבר הכנסת יוסף לם (לימים נשיא תורן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב) על מטרתו המרכזית באמרו:

 

"חוק זה מתכוון לשמור על נכסי הנפקדים לשם מטרות שעוד ייקבעו על-ידי הכנסת. אינני רוצה להיכנס כאן לשאלה אם זה לטובת הנפקדים או לרעתם, אך חוט השדרה של החוק הוא בלי ספק - לשמור על נכסי הנפקדים" (דברי הכנסת כרך 4, עמ'  952).

וכך, כבר בשנות החמישים, אמר השופט ויתקון:

"חוק נכסי נפקדים בא למלא תפקיד זמני: לשמור על נכסי נפקדים, פן יהיו הפקר וכל דאלים ישלח ידו בהם. לשם כך מקנה החוק לאפוטרופוס כוחות וסמכויות המעמידים אותו, הלכה למעשים, במצב של בעלים" (ע"א 58/54 הבאב נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים פ"ד י (2) 912, 919); וראו גם ברוח דומה פסק הדין בפרשת גולן).

עסקינן בנושא רחב יריעה, סוגיה שפתרונה הכולל טרם נמצא. במקרה דנא, חלק מילדיו של המנוח הם אזרחים ישראלים, שלא נפקדו; אך חָזְקָה עלינו הוראת הדין ועל כן אין להיעתר לערעור זה; ועם זאת חֲזָקָה על המשיבים שלא יחזרו בהם מהצעתם למערערים, לפיה יוכלו לפנות לועדה לפי סעיף 29 לחוק לאחר שיתוקן צו הירושה, וכי הועדה תתן דעתה לעניין הפיצויים למכלול הנסיבות.

1. אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ‏ט' בכסלו תשע"א (16.11.2010).

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                                  ש ו פ ט

 

עורכי דין	עורך דין	עו"ד

  בתי משפט - ראשי

  בית המשפט העליון

  בית משפט מחוזי