לשכת עורכי הדין בישראל

                        ע"י ב"כ עו"ד יצחקי                                    ידיד בית המשפט         

המשך פסק - דין        

לא יעלה על הדעת להתיר התבטאויות בוטות שנאמרות בזדון על ידי בעלי הדין בינם לבין עצמם או על ידי באי כוחם. ראוי כי בעלי הדין ובכלל זאת עורכי הדין שמצופה מהם כי ישמשו דוגמא לתרבות דיבור נאותה, יימנעו הן בכתבי הטענות והן בדיון עצמו מהתבטאויות שלוחות רסן ומעליבות שיש בהן כדי לפגוע באחרים שלא לצורך, ומעבר לדרוש לשם ניהול ענייני והוגן של ההליך המשפטי.

אני סבורה שמצופה היה מהמערער במקרה דנן שיתבטא בצורה מעודנת יותר, במקום לאמר לב"כ המשיב - "המנהל של החברה שאתה מייצג הוא פושע מורשע" והמשיך ואמר: "הוא פושע, ישב בבית הסוהר", ניתן היה להסתפק באמירה כי מדובר במי שהורשע, במקום לומר "פושע שהורשע", שהרי אין לשכוח שהעבירה בה מדובר התיישנה,  וספק אם נכון היה לכנותו "פושע", אף כי נכון היה להתיר את השאלה כפי שעשה הבורר, שכן מדובר בעובדות שפורסמו בפסק דין שאיננו חסוי. 

יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש שאין לראות, לטעמי, בקביעה כי במקרה זה קיימת הגנה לדברים שנאמרו, כדי להתיר כל אימרה שנאמרת תוך כדי דיון, כאשר אין כל קשר לנשוא הדיון.

אמנם בנוסח המקורי של סעיף 13(5) נאמר: "לצורך הדיון ובקשר איתו",  כאשר הסעיף תוקן כך שהסיפא נמחקה ונותרה רק הרישא של הסעיף, דהיינו "לצורך הדיון". נכון שהתיקון מרחיב את המקרים שהמחוקק התכוון להעניק להם הגנה  מפני תביעה בגין לשון הרע,

 אולם אינני סבורה שכוונת המחוקק היתה להתיר בכך התבטאויות בוטות ומעליבות שיש בהן כוונת זדון, ואין להם כל זיקה לנשוא הדיון.

אומנם סעיף 13(5) שנותן הגנה לכל שנאמר תוך כדי דיון, בא להגן על האינטרס הציבורי על מנת שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא בחופשיות ובכנות ללא חשש לחשיפתם לתביעת דיבה. ואולם, בנסיבות בהן לא קיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום שיש בו הוצאת דיבה לבין נושא הדיון - אין הצדקה לשלול באופן גורף את זכות התביעה בגין לשון הרע, ואין מקום, כדעתו של חברי כב' השופט שנלר, לדחות על הסף כל תביעה שכזו, ולמנוע מבית המשפט את שיקול הדעת ואת האפשרות לבחון את  הנסיבות.

המשך פסק הדין  I  חזור לעמוד האחרון בו ביקרת בפסק הדין I חזור לתחילת פסק דין