לשכת עורכי הדין בישראל

                        ע"י ב"כ עו"ד יצחקי                                    ידיד בית המשפט         

המשך פסק - דין        

  14.  לא למותר להוסיף, כי הסעיף עוסק גם בתפקיד מעין שיפוטי, על כל המשתמע מכך. אם נקבל את הגישה כי ניתן יהיה לבחון, במקרה ספציפי זה או אחר, אם החסינות לפרסום קיימת אם לאו, המשמעות תהא כי עם מתן חוות דעת או החלטה על-ידי בעל התפקיד המעין שיפוטי, יהיה חשוף אותו בעל תפקיד לדיון, אם לשון הרע אשר נטען כי פורסמה בחוות דעתו או בהחלטתו, היה הכרחי לצורך ההכרעה, אם לאו.

         סבורני, כי לא זאת הייתה מטרת החוק, ואין צורך להרחיב בדבר המשמעות שיכול ותהא לבדיקה ובחינה שכזאת.

  15.  מסקנת האמור, כי עלינו להידרש לשאלה אחת בלבד ועניינה האם הפרסום אכן נעשה "תוך כדי דיון", ככל שמדובר בבעל דין או בבא כוחו של בעל דין או עד, והאם הפרסום "נעשה תוך כדי דיון בפניהם" בעת שמדובר בתפקיד שיפוטי.

         המבחן שיש ליישמו, לפי גישתי, הינו האם אכן מדובר בפרסום במסגרת הדיון המשפטי. לדידי, כל אשר ייאמר באולם, לרבות במסגרת חקירות נגדיות או כל אשר יצויין בכתבי הטענות, חייב לחסות תחת ההגנה האמורה. אין מקום לבחון האם נצרך הדבר אם לאו.

         אכן, מדובר במבחן טכני-פורמלי. אולם, אם ברצוננו להבטיח את קיומו של ההליך המשפטי ללא חשש ומורא של כל המעורבים בו, עלינו לנקוט בדרך האמורה, גם אם ובאופן מודע יתכנו מקרים בהם תנוצל אותה חסינות מוחלטת לרעה.

         אולם, משקבענו כי אין מקום לבחון אם מדובר בשימוש לרעה אם לאו, לדעתי יש מקום לשמור על העקרון בכללותו, חרף אותם מקרים חריגים, כל עוד והמחוקק לא ישנה דברו.

  16.  למעלה מן הנצרך אציין, כי לשיטתי ככל שמדובר בעו"ד, הרי הדברים חשובים שבעתיים. מחד גיסא עדים אנו, לצערנו, להתבטאויות קשות ביותר בין עורכי דין, בינם לבין עצמם, או בין עורך דין לצד שכנגד, וזאת הן בכתובים והן באולם הדיונים. מאידך גיסא, עדים אנו לפניות חוזרות ונשנות, בין באולם ובין בכתובים, כלפי עורכי דין, ובהתאם לאותן פניות נדרשים עורכי הדין לחזור מדברים שציינו או העירו, תוך איום בנקיטת צעדים משפטיים כנגד עורך הדין ומעבר לאיום בפניה ללשכת עורכי הדין.

          משכך, ברור כי אם נאפשר קיומם של הליכים על מנת לבחון בכל מקרה את המתחייב לפי הגישה האחרת, נמצא במצב שבו עורכי הדין יחששו מטיעון חופשי. כמובן שאין בכוונתי להתיר את הרצועה, אולם אשר ציינתי לעיל עניינו בשאלה המתייחסת לחסינות שבסעיף 13(5) לחוק ואשר לדעתי יש לקובעה כחסינות מוחלטת.

          יוער, כי אכן ברע"א 359/06 עו"ד חורי נ' עו"ד פרג' (ט.פ.) דחתה כב' השופטת ארבל בקשת רשות ערעור על החלטה לפיה לא היה מקום למחוק על הסף תביעה בגין לשון הרע. אולם, נראה כי לא בכדי צויין בהחלטה כי הדברים שאמר המבקש שם "נאמרו בתום הישיבה בבית המשפט... ולכאורה אינם קשורים לדיון שנערך שם".

          דומה, כי בדברים אלו יהיה גם משום מענה חלקי, לאשר ציינה חברתי כב' השופטת לבהר שרון בחוות דעתה.

         אם אכן, על פניו, ומבלי לבחון את המסגרת הדיונית בה נאמרו הדברים, ברור שאינם קשורים כלל ועיקר לדיון – הרי לא מדובר במסגרת של "תוך כדי דיון", גם אם בפועל נאמרו הדברים בבית המשפט.

המשך פסק הדין  I  חזור לעמוד האחרון בו ביקרת בפסק הדין I חזור לתחילת פסק דין