לשכת עורכי הדין בישראל

                        ע"י ב"כ עו"ד יצחקי                                    ידיד בית המשפט         

המשך פסק - דין       

  12.  דומה שהמקרה שבפנינו הינו דוגמא לבעייתיות שבדרך פרשנות זו. במקרה דנן מדובר בשאלות שנשאלו במסגרת חקירה נגדית. מעת שמדובר בחסינות מוחלטת, השאלה אם אכן החקירה ואשר נאמר רלוונטי לדיון אם לאו, כלל אינה מתעוררת, ואף לא תתעורר בעתיד אם תוגש תביעה בגין לשון הרע, הואיל ותביעה שכזו, לפי גישתי, תימחק על הסף בהעדר עילה.

         אולם, בהתאם לגישה האחרת, וכפי שאירע במקרה דנן, בית המשפט אמור לבחון הליך שלא התנהל בפניו וכעין "משפט בתוך משפט", על מנת להגיע למסקנות בשאלה, האם אשר נשאל העד בחקירתו מהווה פרסום החוסה באותה חסינות שבסעיף 13(5) לחוק אם לאו.

משכך, מה הועילו חכמים בתקנתם?! הרי בכל תיק יכול ועוה"ד או בעל דין יחששו כי בעתיד ייחשפו לתביעה אשר תבחן האם אכן נדרשו הדברים לצורך ההליך אם לאו. כפי שהובא לעיל, די בכך להרתיע את בעל התפקיד מלפעול ללא מורא.

  13.  ודוק: סעיף חסינות זה מתייחס גם לעורכי דין וגם לבעלי הדין עצמם. בצדק צויין כי אותה סנקציה שיכול ויהיה חשוף לה עו"ד במסגרת הליך משמעתי, אינה קיימת ביחס לבעל הדין עצמו. אולם, לדעתי לא זאת השאלה ולא זה המבחן (ראו לענין הסנקציות אף כלפי מי שאינו עו"ד בבש"א (י-ם) 8954/07 עו"ד רימר נ' עו"ד לשם (ט.פ.)). אכן, יתכן ובמקרה פלוני יבחר בעל דין להתבטא בצורה קשה ביותר, וחרף זאת לא ניתן יהיה להגיש תביעה נגדו בגין לשון הרע. אולם, לא המקרה הבודד ואף הבעייתי הוא העומד לדיון, אלא העקרון הכללי שקבע המחוקק.

המשך פסק הדין  I  חזור לעמוד האחרון בו ביקרת בפסק הדין I חזור לתחילת פסק דין