המשך פסק דין  

            בת זוגו של התובע, הגב' נעמה בן סימון, אשר מסרה גם היא תצהיר, תיארה סיטואציה בלתי נעימה, לפיה הגיעו לביתה, בשעות החשיכה, שני גברים חסונים, אשר נכנסו לבית והלחיצוה נוראות. מאחר שנלחצה, מסרה להם את הדיסק תוך שהיא שואלת אותם "מה קורה עם החתימה על החוזה והתשלום בגין הדיסק" (ס' 6 לתצהירה). הם השיבוה כי העניינים יוסדרו עם בעלה. ומוסיפה הגב' בן סימון וטוענת:

"מכיוון שנלחצתי נורא שגברים זרים נכנסו לביתי ומכיוון שהם לא חיכו בפתח הדלת ונכנסו והתיישבו בבית, הרגשתי לחוצה מהמצב ורציתי שילכו כמה שיותר מהר, נתתי בידיהם את הדיסק, והם לקחו את הדיסק והלכו."

            למותר לציין, כי גרסה זו קרסה כליל בעדויותיהם של בני הזוג בן סימון.

            ראשית, העיד התובע כי אכן נעשה תיאום מוקדם בינו לבין הנתבע, לפיו יגיע אחי הנתבע לביתו בשעות הערב על מנת לקבל את הדיסק, וכי הוא הדריך אותו כיצד להגיע לביתו, והודיע לאשתו על כך (עמ' 12 למטה). על כן, אשתו לא הופתעה מכך שאחיו של התובע הופיע בביתה באותה שעה מאוחרת (עמ' 13 למעלה). לטענתו הונחתה אשתו לגבות מהם את התשלום ולהראות להם את טיוטת ההסכם (עמ' 13, ש' 5). לטעמי, אין דינה של הצגת טיוטת הסכם, כדין דרישה לחתימה על הסכם. יתר על כן, טיוטה מעצם טיבה, אינו מסמך מושלם, אשר ניתן לחתום עליו.

            אלא שלפתע הסתבר, כי התובע לא הכין כלל טיוטת הסכם וכי מסירת הדיסק, לגרסתו, לא נעשתה אלא לצורך צפייה בצילומים. הסתבר כי התובע לא הכין כלל כל טיוטה שהיא של החוזה, וכי לאשתו לא נמסרה טיוטת חוזה. גם כאן, כאשר הסתבר לתובע, מכוח הקושיות שהקשתה ב"כ הנתבע, כי מעד בלשונו, לא היסס לשנות את גרסתו וטען, כי: "אני אמרתי שהוא היה צריך ללמוד את ההסכם, בפגישה הם היו צריכים לומר מה הם הולכים לעשות עם התמונות. הטיוטה הינה סטנדרטית...". אם כך, ברור כי לא הוכנה כל טיוטת חוזה וכי התובע לא התנה כל תנאים שהם באשר להתקשרות בינו לבין הנתבע כגרסתו. אלא שבכך לא סגי. שכן מייד לאחר מכן, העיד התובע, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע,  כי האירוע התרחש לפני שהוא בא למסעדה על מנת לקבל כסף. (עמ' 13, ש' 19). יש לזכור כי אכן התובע העיד כי הוא בא למסעדה לצורך קבלת כסף, אך היה זה סכום של 100$, אשר הוסכם בהסכם בעל פה (ר' עמ' 8 למטה). כזכור, גרסתו של הנתבע הינה כי כל אשר הוסכם הוא כי הוא ישלם לתובע בגין שירותיו וקבלת הזכויות בצילומים סך של 100$. והנה, רואים אנו כי בא למסעדה לאחר שמכר את כל הצילומים, לשם גביית סך 100$ בלבד.

            משנדרש התובע שוב ושוב לסוגיית טיוטת החוזה, אשר לא היתה מוכנה בעת ביקורו של אחי הנתבע בביתו, ציין כי הוא השאיר לאשתו דף תמחור "שנהיה מודעים למחירים שפורסמו" (עמ' 17, ש' 14). ומכאן, שאין המדובר בחוזה, אלא לכל היותר דף הכולל רשימת מחירים (נ/1), אשר בינו לבין הסכם המתנה וקובע תנאים גבי העברת זכויות ואופן השימוש בהם, רחוקה הדרך.

            עדיין עולה באפי ריחו המר של הרושם הקשה שהותירה עדותו של התובע, עת נשאל, בעמ' 17, בתחתית העמוד, הכיצד זה טענו הוא וזוגתו בתצהירי עדויותיהם, כי הנתבע סירב לחתום על החוזה, שעה שטרם הוכן חוזה. הוא הדין, באשר לרושם שהותירו התובע ואשתו בעדויותיהם באשר לפגישה המאיימת והמלחיצה, במהלכה מסרה בת הזוג את הדיסק לאחי התובע. הסתבר כי לא היו דברים מעולם ואף משל לא היו. לא איומים, לא לחץ ואף לא שמץ מהם. הפגישה תואמה מראש, אל אחיו של התובע הצטרף העד מר לירון הוך, המוכר לאשת התובע, ואין לראותו כאדם מגודל, אשר יכול להוות איום, במיוחד למי שהכירו ותיאם עמו את הפגישה מראש.

המשך פסק הדין  I  חזור לעמוד האחרון בו ביקרת בפסק הדין I חזור לתחילת פסק דין