בתי המשפט

 קפה themarker

  

פסק דין

(להלן: "ההחלטה")

 הערעור שלפני סב על ההחלטה. הערעור מעורר שתי שאלות משפט עיקריות וסוגייה נוספת משנית. השאלות העיקריות הן שאלת הסמכות לדון בערעור כנגד "החלטה" שהתקבלה בהליך פלילי ושאלת צדקת ההחלטה גופה. השאלה המשנית נוגעת לבסיס הסמכות של השופט לקבל את ההחלטה בנסיבות המיוחדות של ההליך או ההליכים המתנהלים לפני הערכאה הראשונה.

 הנסיבות

בין חודש מרס 2002 לבין דצמבר 2004, נרשמו 22 דוחות חניה שלא כדין בתחומי העיר תל אביב על רכב שמספרו 2291616 הרשום על שם נועם קוריס, הוא המערער דנן (להלן: "המערער" או "עו"ד קוריס"). כיוון שהמערער לא שילם את הקנסות שנכרכו בדוחות החניה הללו, הפכו הדוחות להיות כתבי אישום ואלה שוגרו לכתובתו של המערער (רח' ורמייזה 8 ת"א) כהזמנה לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים במועדים שנקבעו באותם דוחות.

 כתבי האישום הומצאו כדין והוחזרו לבית המשפט חלקם חתומים בידי עו"ד קוריס, שניים נשאו חתימה של "מיכל יהב" ואישורים אחרים נשאו חתימה של "מיכל קוריס". www.kurislaw.com

 בקשה הופנתה לבית המשפט בידי עו"ד ניר בר (להלן: "עו"ד בר") בשם עו"ד קוריס לאחד את הדיונים בכל כתבי האישום ליום אחד הוא 4.4.05. הבקשה התקבלה וביום 4.4.05 התייצב עו"ד בר בבית המשפט והגיש לבית המשפט תצהיר חתום בידי "מיכל יהב" ובו כלולות, בין היתר, שתי עובדות אלה: האחת, היא "שמי [מיכל יהב] ומספר תעודת הזהות שלי [28599108] הם כפי המופיע בראשית תצהירי"; והשניה, "... הרכב שמספרו 2291616 היה בחזקתי ובשליטתי המלאה בין התאריכים [הרלוונטיים] ... הרכב לא היה בשליטתו ובהחזקתו של בעליו מר נעם קוריס". התצהיר מאומת בידי עו"ד בר שציין בשולי התצהיר את מספר תעודת הזהות של גב' מיכל יהב "המוכרת לי [לעו"ד בר] אישית". עוד כלל עו"ד בר בשולי התצהיר אזהרה למצהירה שעליה לומר אמת וכי אם לא תעשה כן תצהיה צפיה לעונש הקבוע בחוק. היא אישרה את נכונות התצהיר וחתמה עליו בנוכחות עו"ד בר. החתימה היא מעל שם המצהירה: "מיכל יהב".

 עו"ד בר ציין לפני השופט דורון שהוא איננו בא כוחה של מיכל יהב (להלן: "מיכל") והוא מופיע לשם הצגת התצהיר בלבד כיוון שהיא בחופשת לידה. על בסיס התצהיר ביקש עו"ד בר להסב את כתבי האישום על שם מיכל יהב ולהמציאם לכתובתה רח' ורמיזה 8 תל אביב. הבקשה התקבלה והשופט דורון הורה לקיים דיון (בעניינה של מיכל) ביום 3.5.05.

 הזמנות נשלחו לדיון על שם מיכל יהב לכתובת הנ"ל. ביום הדיון – שנערך לפני כב' השופט בנימין קהלת - התייצב עו"ד קוריס בשם הנאשמת (מיכל) וביקש לטעון כטענה מקדמית שכתבי האישום לא הומצאו למיכל כל עיקר ולכן הם בטלים מעיקרם[1]. השופט הורה להפסיק את הדיון ולקיים בדיקה עובדתית בהקשר לטענות.

 התביעה בחנה את טענות עו"ד קוריס כבא כוחה של מיכל ומצאה אכן לא ברור שהומצאה לנאשמת הזמנה כדין וממילא גם לא ברור שכתבי האישום הומצאו לה. היא ביקשה שייערך זימון חדש. בית המשפט קיבל את בקשת התביעה והורה לקיים המצאה נוספת וכן הניח בידי מיכל או בא כוחה לטעון טענות מקדמיות בכתב.

 עו"ד קוריס המציא לבית המשפט ביום 3.7.05 טענות מקדמיות בכתב ועד שהתובעת הגיבה להן התבררה לה בעייתיות מסויימת הנוגעת לכתובת הזימון של מיכל. כיוון שההזמנה לדין והמצאת כתבי האישום חזרה מן הדואר בציון "כתובת לא ידועה", נערכה בדיקה ברישומי משרד הפנים והתברר שמיכל יהב נישאה לעו"ד קוריס והחליפה את שם המשפחה שלה לשם קוריס זמן קצר לפני שחתמה על התצהיר שהוגש לבית המשפט.

 הטענות המקדמיות הובאו לפני השופט דורון שהחליט ביום 14.7.05 שברורן יתקיים במסגרת דיוני בית המשפט. אגב כך ציין השופט בהחלטתו ש"תעלומה מסויימת אופפת את זהותה המדוייק [כך במקור] של הגברת שביקשה להסב כתבי האישום על שמה. האם שם משפחתה 'קוריס' כפי שמופיע בתדפיסי משרד הפנים...  או שמא שם משפחתה 'יהב', כשמה בתצהיר מיום 4.4.05 שהוגש לבית המשפט...". עוד הורה השופט לשלוח את ההזמנה לדיון על שם מיכל יהב-קוריס לכתובת הנ"ל.

 ביום 19.9.05 התייצבה מיכל לפני כב' השופט דורון. הוא הציג לה מספר שאלות בהקשר לשם המשפחה שלה, תאריך נישואיה, מספר תעודת הזיהוי שלה (לרבות הצגת תעודת הזיהוי לעיון השופט) וכן שאל אותה מדוע עו"ד קוריס לא התייצב לאותו דיון. היא הסבירה שאין לה קשר עם בעלה, היינו שהיא חיה בנפרד מבעלה ואין לה עניין שהוא ימשיך לייצג אותה. היא הודתה בכל העובדות "ב-15 התיקים" וביקשה לשלם את הקנסות המקוריים.

 בעקבות דברים אלה יצאה מלפני השופט דורון החלטה המרשיעה את מיכל "בכל אחד מ-21 התיקים על סמך הודאתה"[2].

 לכאורה היית סבור שהחלטתו האחרונה הנ"ל של כב' השופט דורון סיימה את ההליכים בהקשר לדוחות הללו (פרט למספר דוחות קטן, כנראה 3 דוחות, שנותרו על שמו של עו"ד קוריס). אלא שכעבור חודש וחצי לערך מיום שנפסק הדין בענייני הדוחות שהוסבו על שם מיכל, יצאה מלפני כב' השופט דורון ההחלטה המצויה בבסיס ערעור זה.

 עיקרי ההחלטה

השופט דורון הכתיר את התנהלותם של עו"ד קוריס, עו"ד בר ומיכל בהקשר להליכי המשפט בביטוי "תרגיל העוקץ". הוא פסק ששלושת הנ"ל קשרו קשר פלילי להכשיל את פעילות גורמי האכיפה של עירית תל אביב ולשבש את ההליכים המשפטיים בתיקי הדוחות הללו. המחשבה שהדריכה את הקושרים, לסברתו של השופט, היא שעל ידי הגשת תצהיר שיקרי של מיכל הכולל פרט כוזב ביחס לשם משפחתה (יהב במקום קוריס), יוסבו הדוחות משמו של עו"ד קוריס לשמה של מיכל והזמנתה לבית המשפט לא תצלח משום שהדואר לא יאתר אותה, על פי שם המשפחה יהב בכתובת המגורים שלה ברח' ורמיזה 8 בת"א (מקום מגוריה כאשתו של עו"ד קוריס). כשלון ההזמנה של מיכל לדיון עשוי לשמש בידי בא כוחה – עו"ד קוריס – בסיס לטעון שכתבי האישום בטלים ומבוטלים מחמת אי מסירתם כדין.

 "תרגיל העוקץ" נכשל, לדברי השופט, משום שלאחר שעו"ד קוריס התייצב בבית המשפט לטעון לבטלותם של כתבי האישום שהוסבו על שם מיכל, נערכה חקירה ובדיקה שחשפה את המזימה.  היינו, התגלה ששם משפחתה הנוכחי של מיכל הוא קוריס ולכן ניתן היה להמציא לה את ההזמנה לדין (המצאה זו צלחה והיא אכן התייצבה לבית המשפט והודתה כאמור לעיל בדוחות שיוחסו לה).

 השופט ראה את אחריותו של עו"ד בר כמאמת התצהיר וביסס אותה על כך שעו"ד בר זיהה את מיכל על בסיס תעודת הזהות שלה והוא אישר את הצהרתה כי שם משפחתה יהב אף על פי שבתעודת הזהות שלה, במועד ההצהרה, כבר היה נקוב השם קוריס[3]. השופט ראה את אחריותה של מיכל לתצהיר השיקרי שהוצג לבית המשפט ומכח אחריותם של בר ומיכל הצביע השופט דורון על דבריו של עו"ד קוריס לפני כב' השופט קהלת "כדי להראות אלו דברי בלע וחוצפה העיז עוה"ד [קוריס] להשמיע למרות שידע שהכשל במסירת כתבי האישום המוסבים היה פרי השקר והזיוף שהציגו לפני בית המשפט רעייתו מיכל (בתצהיר) ועו"ד ניר בר שאישר ששם האשה יהב – אישיות שלא נמצאה – על ידי שליח הדואר ברח' ורמיזה מס' 8".

 נוכח מסקנותיו האמורות קיבל השופט את ההחלטה האופרטיבית בדבר העברת החלטתו והחומרים הנלווים לה לפרקליטת מחוז תל אביב (פלילי), ללשכת עוה"ד ולמשטרת ישראל. כאמור, ההחלטה האופרטיבית כוללת הוראות, לגורמים הללו לנקוט באמצעים במישור הפלילי, במישור המשמעתי וביחס למיכל לפתוח בחקירה פלילית.

 טענות המערער ותשובת המדינה

המערער טוען טענה כפולה. ראשית, ההחלטה התקבלה תוך רמיסת כללי הצדק הטבעי. שכן, השופט דורון קיבל את החלטותו בלי להזהיר את עו"ד קוריס, בלי לזמן אותו ולהעניק לו את "יומו בבית המשפט", היינו לאפשר לו לממש את "זכות הטיעון" או "זכות השמיעה" שהיא מעיקרי הצדק הטבעי. אין לך גורם המחוייב בקיום דווקני של עקרונות הצדק הטבעי בכלל וזכות הטיעון בפרט, יותר מאשר בית משפט. החלטה של בית משפט שאינה מקיימת את העיקרים הללו איננה החלטה כל עיקר ומן הראוי לבטל אותה מעיקרה.

 הטענה השניה היא, שהחלטת השופט אינה מוצדקת לגופה. עו"ד קוריס לא עשה שום מעשה שתכליתו לשבש הליכי משפט או לעקר את כוחם של גורמי האכיפה של עירית ת"א. עו"ד קוריס אמנם נשא לאשה את מיכל יהב, אולם לא היתה לו כל ידיעה שהיא שינתה את שם משפחתה בתעודת הזהות שלה ולמיטב ידיעתו מיכל נהגה, גם לאחר הנישואין להשתמש בשם משפחתה שקדם לנישואין. היא היתה מוכרת בקרב בני המשפחה, החברים והידידים, כך היא ניהלה את התכתבויותיה השונות ובשם זה (יהב) היא קיבלה לכתובתם המשותפת ברח' ורמיזה 8 דברי דואר שונים. עו"ד קוריס לא היה מודע, לדבריו, לתצהיר ולתוכנו. הוא סבור שלא נפל כל פגם בהתנהלותו של עו"ד בר (שתקופה מסויימת עבד במשרדו) שכן עו"ד בר הכיר את מיכל, הכרות אישית, הוא ידע ששמה מיכל יהב ועל פי זה גם ציין באימות התצהיר שמדובר במצהירה שהוא מכיר אותה אישית. מן הסתם מספר תעודת הזהות שלה התבאר לעו"ד בר באמצעות מסמך כלשהו (דרכון, רשיון נהיגה וכיו"ב) שבו נותר השם יהב. עו"ד קוריס סבור שמיכל הצהירה ששם משפחתה יהב מכח ההרגל. היא כנשים רבות במקומותנו, שימרה לעצמה את שם משפחתה עובר לנישואין ובו ראתה להציג עצמה קבל עם ועולם וגם בתצהיר וכלפי עוה"ד שלפניו חתמה על התצהיר. בוודאי שלא היתה לנגד עיניה מחשבת הטעיה או שיבוש הליכים שכן ידוע ידעה שדברי דואר מגיעים על שמה לכתובתה גם כאשר הנמען הוא "מיכל יהב".

 באת כח המדינה טענה כי החלטת בית המשפט איננה פסק דין ומתקיים ספק רב בדבר האפשרות לערער עליה. אשר לטיעונו של עו"ד קוריס, ב"כ המדינה גורסת כי מדובר בהחלטה שהשופט קיבל אותה מחוץ למסגרת ההליך הרגיל. ההחלטה משקפת התרשמות של השופט בדבר חשדות כבדים להתנהגות לא תקינה ואפילו פלילית. הוא לא רשאי היה ולא יכול היה לעצום עין נוכח החשדות הברורים ועל כן העביר את הדברים לטיפולם של הגורמים המוסמכים. אלה, מן הסתם, יעניקו לעו"ד קוריס את זכות השמיעה במלואה.

 אשר לחשד עצמו, באת כח המדינה אומרת כי ההחלטה דוברת בעד עצמה ומבהירה את מקורות החשד. כל המתבונן במסמכים ובפרוטוקולים של בית המשפט, על כורחו יגיע אלי אותם חשדות שהשופט העלה. זו עובדה שפרקליטת המחוז, גורמי לשכת עורכי הדין, ומשטרת מחוז ת"א אשר עיינו בהחלטת השופט ובחומרים הנלווים לה, הגיעו למסקנה שהחשדות ראויים להיבדק. אילו נתגלתה פירכה במסקנות השופט על פני החלטתו, מן הסתם הגורמים הללו לא היו מחליטים לנקוט בצעדים של חקירה פלילית או קובלנה משמעתית.

 דיון

לפתחו של פסק דין זה הגדרתי את שלוש הסוגיות שהערעור מעלה: סוגיית הסמכות, סוגיית ההצדקה להחלטה ושאלות פרוצדורליות משניות. אדון כעת בסוגיות הללו כסדרן.

 הסמכות

סוגיית הסמכות היא סוגיית סמכותי לדון בהשגה על ההחלטה בהליך של ערעור פלילי. החלטת השופט התקבלה בתוך מסגרתו של הליך פלילי. באת כוחו של עו"ד קוריס טוענת כי הלכה למעשה ההליך הפלילי הסתיים קודם לקבלת החלטה. ההליך הסתיים עם הרשעתה של מיכל בכל הדוחות שהוסבו על שמה. המדינה גורסת שההליך טרם הסתיים משום נותרו מספר דוחות על שמו של עו"ד קוריס.

 אניח  לצורך הדיון שההחלטה התקבלה בתוך מסגרתו של הליך פלילי שטרם הסתיים. ההחלטה איננה פסק דין פורמאלי[4]. היא, אם כן, החלטת ביניים במשפט פלילי. באופן רגיל החלטות ביניים במשפט פלילי אינן משמשות נושא לערעור. אולם, כבר מצאנו שיש שהחלטת ביניים נושאת אופי כזה שמאפשר להשיג עליה בערעור.

 השאלה התעוררה בבג"צ 4689/94 אבי יצחק נ' וינברג פ"ד מח[5] 70 (להלן: "פרשת אבי יצחק"). באותו עניין הוגשה לבית המשפט העליון השגה של עורכי דין שייצגו נאשם בהליך פלילי כנגד החלטה של בית המשפט שדן באותו עניין פלילי אשר קבעה לוח זמנים לניהול המשפט וכן הוראות ניהוליות אחרות שעוה"ד לא יכלו להסכים להן. בית המשפט העליון בחן את השאלה האם השגה זו ראויה להתברר כערעור או שמא היא ניתנת לתקיפה רק במסגרת הליכי בית המשפט הגבוה לצדק. שלושת השופטים שישבו לדין באותה פרשה הסכימו כי כאשר במסגרתו של הליך פלילי מתקבלת "החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסויימת", החלטה כזאת, כמוה כפסק דין וניתן להשיג עליה בערעור (פרשת אבי יצחק, ע' 81; בש"פ 658/88 חסן נ' מ"י פ"ד מה[1] 670, 675). התעוררה שם מחלוקת אם ההחלטה שהותקפה היא אכן החלטה הקובעת סופית את המצב המשפטי בין הצדדים בשאלה מסויימת. רוב השופטים השיב לכך תשובה חיובית ואילו דעת המיעוט גרסה אחרת.

 האם ההחלטה שבבסיס ערעור זה "קובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסויימת"? דעתי היא שהתשובה לכך חיובית.

 אכן, כפי שאבאר להלן בעניין ששימש את ההחלטה לא התקיים דיון ולא נערך הליך והלכה למעשה גם לא התעורר "סכסוך" (lis). אולם אני סבור שהשופט במו החלטתו יצר "סכסוך" שהוא פסק בו והעובדה שלא קויים דיון איננה צריכה לחסום את דרכו של המערער להשיג על ההחלטה. לא זו בלבד שהשופט יצר "סכסוך" אלא שהוא כפה את עו"ד קוריס להיות "צד לסכסוך".

 האם החלטת השופט קובעת סופית את המצב המשפטי בין הצדדים בסוגיית הסכסוך? גם לכך הייתי משיב בחיוב. אמנם, אין מדובר בפסק דין מרשיע, אולם ההחלטה של השופט כוללת ממצאים ומסקנות וכן הוראות אופרטיביות לפעולתם של צדדים שלישיים. ההחלטה היא בעלת השלכה כבדה מאוד ביחס למערער ולא מתקבל על דעתי שדרכו להשיג עליה תחסם. בחינת הסוגיה על פי אמות המבחן שנפסקו בפרשת אבי יצחק,  תוליך בברור אל המסקנה שהגעתי אליה.

 צדקת ההחלטה

סוגיית צדקת ההחלטה נחלקת לשניים: שאלת קיום עיקרי הצדק הטבעי ושאלת בסיס ההצדקה של מסקנות השופט.

 עיקרי הצדק הטבעי – זכות הטיעון

ברי שהשופט דורון קיבל את החלטתו בלי שנתן לעו"ד קוריס הזדמנות לטעון את טענותיו כנגד החשד הכבד והחמור שנפל נגדו. עו"ד קוריס אף לא עמד פנים אל פנים מול השופט ולו פעם אחת (התייצבותו היחידה בבית המשפט היתה כדי לטעון טענות מקדמיות כבא כוחה של מיכל והליך זה התקיים לפני כבוד השופט קהלת).

 החובה לאפשר לאדם לטעון טענותיו לפני שגוף כלשהו מקבל החלטה בעלת משמעות והשלכה כלפי אותו אדם היא מעיקרי הצדק הטבעי. עיגונה של זכות הטיעון בהליכי בית משפט מוכר וידוע מקדמת דנא. עמד על כך המשנה לנשיא אלון:

הזכות לטעון, ולהישמע בבית המשפט, מקורה ויסדה במורשת ישראל מקדמת דנא, וחכמי ישראל ראוה כזכות יסוד הקדומה ביותר בתרבות אנוש. סוגיה זו גדולה ומאלפת היא, ולא כאן המקום להאריך בה. נצטט דברים - שהם בבחינת מועט המכיל את המרובה - שנאמרו על-ידי ר' משה איסרליש, הרמ"א, מגדולי הפוסקים ובעל המפה (ההגהות) שעל השלחן ערוך, וממנהיגיו של המרכז היהודי בפולין במאה השש-עשרה. ואלה דבריו (שו"ת, הרמ"א, קח):נ פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה אמרה 'שמוע בין אחיכם הוא הפסוק בספר דברים, א, טז:ב 'ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר:ו שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק, בין איש לבין אחיו ובין גרו' (בג"צ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד (4) 626, 637).

פשיטא, שזכות הטיעון מובנית בתוך ההליך הדיוני הפלילי. הייתי אומר שההליך הפלילי, ככל הליך שיפוטי בשיטתנו, מיוסד על זכות הטיעון שהרי שיטתנו היא "אדוורסרית" לאמור, השיטה מיוסדת על שמיעת "וורסיה" אחת וה"וורסיה" הנוגדת. בעניין הזה, עשה עצמו השופט לחוקר, מאשים ופוסק כאחד. חקירה והאשמה – ניחא, שהרי כך דרכו של שופט בשיטה האינקוויזיטורית הקוננטינטלית. אולם, גם האינקויזיטור הקונטיננטלי לא יפסוק את הדין בלי שיניח לנאשם זכות להשמיע את גרסתו ולטעון את טענותיו.

 אני סבור שקבלת ההחלטה בלי שניתנה לנאשם (כותרת ההחלטה מכנה את עו"ד קוריס  - "הנאשם" אף על פי שברור שהשופט לא התכוון לדון בדו"חות המיוחסים לקוריס שלא הומרו על שם מיכל) זכות הטיעון, תובעת את ביטול ההחלטה מעיקרה. כך אני פוסק.

צדקת המסקנות

נוכח הדברים שאמרתי בפיסקה הקודמת, מתבקש שקשה "לתת גיבוי" למסקנות השופט שהרי לא היתה לעו"ד קוריס (וגם לעו"ד בר ולמיכל[5]), הזדמנות להציג את גרסתם כדי שהשופט יכריע בין גרסה זו לבין ראיות העומדות מנגד. עו"ד קוריס (וגם בר ומיכל) טוען להתנהלות בתום לב מוחלט. דברו, הסבריו וראיות מטעמו לא נשמעו ולא הוצגו. על כן לא יכול היה השופט לקבוע, באורח נחרץ, כי התנהלות המערער (והאחרים) נבעה ממזימת קשר פלילי.  מנגד, גם אני אינני יכול היום לקבוע באופן נחרץ את תום הלב של המערער. זה מפני שגם לפני כערכאת ערעור לא התקיים בירור בדרך של חקירה ודרישה של העדים. לא ראיתי שיש מקום לקיים חקירה ודרישה שכזאת, במסגרת הדיון שהתקיים לפני מפני שכעת, כעניין של עובדה, מתקיימת חקירה משטרתית וחקירה זו אין לאיל ידי לעצור.  מאמירה אחרונה זו אין להסיק בשום פנים שאני סבור שהמערער התנהל שלא בתום לב. כל שהתכוונתי לו הוא שלא אפסל באותו מום שבו אני מבקש לפסול את החלטת השופט דורון. היינו, שעד שנקבעת מסקנה לכאן או לכאן, יש לבחון את תשתית העובדות מחד ומאידך גיסא.

די אם  כן שאקבע שלפני השופט קמא, לא הונחה תשתית ראייתית שלמה ומספקת כדי האפשרות לקבוע מסקנות נחרצות וחמורות כל כך. ההחלטה עצמה, ממילא בטלה נוכח הפסלות החמורה שדבקה בה בשל הפרת החובה לאפשר טיעון.

אילו קבע השופט שהראיות והמסמכים שהוא עיין בהם מעוררים חשד לאי תקינות כלשהי, ואילו הוסיף וקבע שהוא מבקש שהחשד ייבדק בידי גורמים ורשויות מוסמכות, יתכן שלא ניתן היה לשמוט את הקרקע מתחת לפני החלטה כזאת (אף על פי שלדעתי גם החלטה כזאת מצריכה שמיעה מוקדמת של טענת הגורם הנפגע מן ההחלטה)[6].  

שאלות משניות של פרוצדורה

התעוררו לפני שאלות שונות בקשר לעצם הסמכות של השופט לקבל החלטה שאינה שייכת במישרין להליך הפלילי שהתנהל ובקשר לשאלה האם התנהל בכלל הליך פלילי כנגד עו"ד קוריס או שמא הדיון הפלילי בעניינו טרם החל ובעניינה של מיכל ההליך כבר הגיע לסיומו.

לא גרסתי שיש צורך או חשיבות לברר את השאלות הללו. ממילא הגעתי למסקנה שההחלטה בטלה וממילא אעיר להלן שאין בכוחי לעצור את הליכי החקירה או הליכי הקובלנה המתנהלים.

השלכות פסק הדין

לתיק בית המשפט שלערעור התקבלו הודעות של פרקליטת מחוז תל אביב (פלילי), יו"ר ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין ומנכ"ל ועד מחוז תל אביב. הודעת גב' רות דוד בלום, פרקליטת המחוז אומרת שלאחר שקראה את החומר שנשלח על ידי בית המשפט, העבירה אותו לצורך פתיחת חקירה למפקד משטרת מחוז תל אביב. הודעת לשכת עורכי הדין אומרת כי החלטת השופט דורון והחומר שנלווה אליה שמשה בסיס להגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי של הלשכה נגד עו"ד קוריס.

ההודעות הללו, מעידות על עצמן כי נתקבלה בהן "החלטה עצמאית" שאיננה "מוכתבת" על פי החלטת השופט דורון.

 

5129371

54678313על כן בגדרו של ערעור זה, אינני יכול להתערב בהחלטות הללו ואינני יכול לחסום את דרכן של הרשויות, זו החוקרת וזו השופטת (שפיטה משמעתית). המשמעות היא שהליכים אלו ימשכו, אם לא יעצרו בידי רשות מוסמכת, אף על פי שעל פי פסק דיני, דין החלטת השופט דורון – ביטול.

ניתן היום ט' בכסלו, תשס"ז (30 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא לצדדים פסק דין זה.

דר' עודד מודריק 54678313-80426/05

                                                                               

חכ

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

---